עשרה ימים היה אפרים (אפי) טלבי שבוי בידי האויב במלחמת לבנון הראשונה. את הזמן הזה, במהלכו היה פצוע וחבול, שרד, לדבריו, בין היתר בעקבות יחסו של אחד המחבלים - מוחמד א-סאטי, איש פת"ח, שנהג בו באנושיות ודאג לצרכיו. טלבי הצליח לברוח מהשבי, והיה אחד משני ניצולים בתקרית הנגמ"ש שהתפוצץ.

36 שנה אחרי, מעביר טלבי לתלמידיו באורט קרית ביאליק את התובנות שרכש בשבי. לאחרונה נערכה בירדן פגישה מרגשת בינו לבין המחבל שסייע לו, ומתקיימים מגעים להוצאת סרט על סיפורו. "התחושה היתה כאילו אני נמצא בתוך חלום בלהות שאני מתעורר ממנו, ורואה שזו בעצם המציאות", אמר.

התלמידים משתפים בלבטים. אפי טלבי. צילום: נחום סגל

טלבי (54) נולד בקרית חיים והתגורר בה רוב שנותיו. בשנת 1982, בהיותו חייל צעיר בצנחנים, השתתף במלחמת לבנון הראשונה, והחוויה המטלטלת שעבר מלווה אותו עד היום. "ב-6 ביוני 1982 הייתי קשר מג"ד בפלוגת צנחנים. היינו שישה חבר'ה בצוות של הנגמ"ש, והיינו אמורים להגיע לעיר צור.

"באמצע הדרך היו לנו כמה היתקלויות, אחריהן בהמשך הנסיעה קיבלנו הודעה בקשר שיש שני נגמ"שים מהפלוגה שלנו שנפגעו. המג"ד החליט שהוא נוסע לעזור בחילוצם. בדרך אליהם טעינו בניווט. הגענו למקום שלא היינו צריכים להגיע אליו, ונכנסנו שם למארב של מחבלים".

הטעות הזאת, שעלתה לארבעה מחבריו בחייהם, תלווה אותו כל חייו. "ירו על הנגמ"ש שלנו פגז אר.פי.ג'י. כולם קפצו החוצה. כל אחד ניסה להסתתר במקום אחר, כאשר כל הזמן יורים עלינו כדורים. אני קפצתי לצד השני של הכביש, לתעלת מים, ואיבדתי קשר עין עם כל השאר. אחרי כמה דקות הנגמ"ש התפוצץ, וגם אז המשיכו לירות עלינו והתקדמו לכיוון הנגמ"ש.

שכבתי על הבטן בתעלה ושמעתי צעקות שמחה בערבית. שמעתי אותם כבר ממש מעלי, ואת הנקישה של הנשק. חיכיתי לקבל כדור בראש".

אופירה נבון מבקרת את טלבי הפצוע בבית החולים. רפרודוקציה: נחום סגל

אבל זה לא קרה, וטלבי נלקח בשבי. "הם ראו שאני חי. שניים מהם הרימו אותי מהתעלה והעמידו אותי על הרגליים. הייתי מוקף ב-20 מחבלים. כמה מהם ניגשו אלי, ירקו עלי ובעטו בי. לאחר מכן גררו אותי משם. אחרי כמה מטרים נכנס טנק ישראלי, ראה את המחבלים, והחל קרב יריות. נפגעתי מכדור ביד שריסק את עצם הזרוע ויצא מהצד השני. אמרתי לעצמי שהם בטח יבואו לאסוף אותי, אבל אחרי כמה דקות הטנק החליט שיש שם יותר מדי מחבלים, עשה אחורה פנה ונעלם מהשטח. מאוחר יותר טענו שלא ראו אותי".

אחר כך החל הסיוט. "המחבלים חזרו אלי, הייתי ספוג בדם. הם המשיכו לגרור אותי, היו שם כ-200 מחבלים התחושה שלי היתה כאילו כולם מחכים לי. כולם עשו מעגל מסביבי והתחילו לזרוק אותי מאחד לשני, ירקו ובעטו בי. אחרי כמה דקות הוציא אותי מישהו בכוח והוביל אותי לבור בעומק של כשמונה מטרים מתחת לאדמה.

"באותו לילה היתה הפגזה של חיל האוויר על הבונקר שבו היינו. זה היה סיוט, מטוס שצולל ומוריד פצצה זו רעידת אדמה. בסביבות חצות הוציאו אותי משם והלכנו בטור כל הלילה דרך ואדיות ופרדסים. לפנות בוקר הגענו לפרדס, ושם העברנו את כל היום. הם חיפשו אוכל, תפוזים, לימונים, זה מה שאכלנו. הלכנו צפונה, כנראה במטרה להגיע לאיזה מחנה פליטים ליד צידון".

"הייתי קלף מיקוח"
איך התנהגו אליך?
"לא הרביצו לי ולא עינו אותי. די שמרו עלי, הייתי סוג של בן ערובה. היו כאלה שעברו לידי ודרכו את הנשק. אם היתה להם אפשרות, הם היו כנראה יורים בי, אבל הייתי קלף מיקוח. פחדתי שתהיה איזו היתקלות עם צה"ל, יהרגו 200 מחבלים וגם אותי".

טלבי בקורס קצינים. רפרודוקציה: נחום סגל

כל אותו הזמן לא ידע טלבי אם מחפשים אותו. לימים גילה כי לאחר מספר ימים הוכרז כנעדר. "אחרי שלושה ימים הגיעו מקצין העיר לאמא שלי, וסיפרו לה שמצאו את הנגמ"ש שלי שרוף, אבל אותי הם לא מוצאים. צה"ל הכריז עלי כנעדר. אמא שלי כל הזמן האמינה שאני חי, למרות שניסו להכין אותה לגרוע מכל. הדבר שהכי רציתי לעשות כשהייתי בשבי היה להתקשר לאמא שלי ולהודיע לה שאני חי".

למרות פציעתו, טלבי לא ויתר. התושייה שלו היא זו שבסופו של דבר הביאה לשחרורו. "ביום העשירי הגענו כבר די קרוב לצידון. נכנסנו לפרדס שהיה ממוקם בתוך ואדי, והיתה היתקלות עם כוח צה"ל, שבכלל לא ידע שאני שם. תוך כדי הירי צעקתי להם, 'לא לירות, אני חייל ישראלי'. שמעתי את אחד החיילים אומר 'תפסיקו את האש, אני שומע צעקות בעברית'.

"אז פשוט קמתי על הרגליים והתחלתי לרוץ לעבר הקול. לאורך כל אותו זמן, היריות נמשכו בין הצדדים. הרגשתי שאני רץ מהמוות לחיים. כשהגעתי לסוף הפרדס היה קיר ושיחים קוצניים. ניסיתי לטפס עם היד הפצועה, ללא הצלחה. החיילים זרקו לי חבל ועזרו לי לעלות למעלה. הם בכלל לא ידעו מי אני. הצגתי את עצמי בפני מפקד הכוח, שאמר לי שכל המדינה מחפשת אותי. הוא הוציא תמונה שלי מהכיס שלו ונתן לי".

מורה לחינוך גופני
בהיותו בשיקום בבית החולים, ארבעה מתוך ששת חבריו של טלבי לנגמ"ש היו בחזקת נעדרים. מאוחר יותר נודע לו שחלקם נפלו בשבי ונרצחו, וחלקם נהרגו מהפגיעה בנגמ"ש. "לאחר מכן נשארתי בצבא. אף אחד לא דיבר איתי בכלל על להשתחרר מהצבא. ליחידה שלי לא יכולתי לחזור. למרות הכל, יצאתי לקורס קצינים ועשיתי השלמה לכושר קרבי. הייתי קצין אימון גופני של התותחנים. השתחררתי בדרגת סגן לאחר שנתיים בקבע".

אחרי הצבא הלך טלבי ללמוד חינוך גופני, ובמכללה הכיר את אשתו, והם התחתנו בשנת 1992. מאוחר יותר עברו להתגורר במצפה גילון, ויש להם שני ילדים.

למה הוראה?
"לרגע לא חשבתי שאהיה מורה בבית ספר. כשסיימתי את הלימודים, חיפשתי עבודה. גרתי אז בקריות. התקבלתי לעבודה כמורה לחינוך גופני באורט קרית ביאליק. מאוחר יותר התחלתי לחנך כיתה ולהיות מרכז שכבה".

המקרה משפיע לדעתך על צורת ההוראה שלך?
"זה גרם לי להעריך את הדברים הקטנים. עצם העובדה שאנחנו קמים בבוקר ויכולים לראות את השמש זורחת ולשתות את הקפה שלנו בלי שאף אחד יגיד לנו מה לעשות, זאת המתנה הכי גדולה שלנו בחיים. אני מעביר את זה לתלמידים שלי".

אתה מרצה גם בפני התלמידים בבית הספר?
"פעם בשנה, ביום הזיכרון לחללי צה"ל, אני מרצה בפני שכבת י"א. התלמידים יושבים מרותקים. בסוף ההרצאה, 375 תלמידים עומדים בטור לפני שהם יוצאים החוצה, כדי לתת לי חיבוק. זו הרצאה שעושה להם את זה. אני מקבל גם טלפונים מההורים שמספרים איך הילדים חזרו הביתה אחרי ההרצאה. הם מקבלים משמעות אחרת לגבי השירות הצבאי. אחת האמהות צלצלה אלי ואמרה לי שהבת שלה, לפני ההרצאה בכלל לא רצתה להתגייס, ועכשיו היא רוצה להתגייס לקרבי. זה מחמם את הלב".

היו גם מקרים הפוכים, שילדים חששו להתגייס אחרי הסיפור שלך?
"לא. הסיפור שלי הוא בסופו של דבר עם 'הפי אנד'. אני גם לא מציג אותו כסיפור גבורה, כי הוא לא כזה. בסך הכל רציתי להגיע הביתה בשלום. אבל אני יורד לרזולוציות מאוד אישיות, גם על האינטרקציה שלי עם המחבלים, תחושות, רגשות ומחשבות. אני משתף כמעט בהכל. כשמדברים לאנשים בגובה עיניים, הם מתחברים".

מה הם שואלים אותך?
"התגובות הן בעיקר סוג של הערצה. אני חושב שהתלמידים די בשוק אחרי הסיפור, והם פשוט לא מסוגלים לשאול שאלות כגון מה עשיתי בשלב כזה או אחר".

מה אתה אומר לנער שמתלבט אם ללכת לשירות קרבי?
"לא נתקלתי במצב של נוער מתלבט. הם בעיקר מתלבטים בין גולני לצנחנים, לדוגמה. לא שואלים אותי שאלה כזאת. יש כאלה ששבועיים שלושה אחרי ההרצאה, באים אלי בסוף שיעור ומשתפים אותי בהרגשה שלהם במהלך ההרצאה, ומשתפים אותי במחשבות ובלבטים שלהם".

יש תלמידים שאתה מלווה גם במהלך השירות הצבאי?
"כן. כל הבוגרים שלנו באים לבית הספר ביום הזיכרון כדי להשתתף בטקס. אני מכניס אותם לאחר מכן לכיתה שלי ונותן לכל אחד מקום לדבר ולספר מה הוא עושה בצבא. זה יום מדהים עבורי, שהם חוזרים לבית הספר לבקר אותי ולשתף, גם מתוך געגוע וגם מתוך כבוד".

פגישה בירדן
בחודשים האחרונים אירעו מספר אירועים בחייו של טלבי, שהחיו את סיפור השבי פעם נוספת. הראשון היה פגישה עם אחד המחבלים ששבה אותו. לדברי טלבי, בשנים האחרונות הוא מרצה על הנושא במסגרות שונות כגון מתנ"סים, קיבוצים, בתי ספר, צה"ל ועוד.

אולם, לדבריו, בכל פעם שהוא מגיע לסוף הסיפור, חלק אחד מהפאזל חסר – גורלו של המחבל מוחמד א-סאטי, שסייע לו ובסופו של דבר שוחרר על ידי צה"ל בעקבות זאת. לפני מספר חודשים הצליח לאתר את א-סאטי בסיוע הכתב אוהד חמו מערוץ 2. א-סאטי אותר בירדן, ובין השניים נערך מפגש מרגש.

"ארבעה ימים אחרי הפציעה, היד שלי התנפחה בצורה רצינית. פרט לחבישה של היד לא קיבלתי טיפול רפואי. א-סאטי התייחס אלי יפה, נתן לי יחס אנושי. קילף לי את התפוזים והלימונים. היד שלי כבר היתה במצב שלא יכולתי לתפקד. הוא היה נותן לי לשתות, וכשמחבלים אחרים לא ראו, הוא היה שוטף לי את הראש. הוא נתן לי תחושה שאני בכלל בן אדם, וזכרתי לו את זה".

האירוע השני היה הגיוס של בנו. "הוא רצה ללכת ליחידה קרבית. זה לא היה פשוט בשבילי בכלל. שיתפתי אותו בתחושות. הוא לא הלך לקרבי בסופו של דבר. אני מעריך שזה בגללי. הוא ספורטאי מצטיין, אז הוא הולך להיות מדריך אימון גופני. זו הקלה בשבילי, אני לא יודע מה הייתי עושה אם הוא היה מתעקש".

סיפור הפגישה של טלבי עם א-סאטי הציף את סיפורו מחדש. בימים אלה, הוא מספר, פנו אליו מחברת הפקות מאנגליה, שרוצה לעשות סרט המבוסס על סיפורו. "היתה לנו פגישה. הם בודקים את ההיתכנות ויחזירו לי תשובה. אם ייצא סרט, כנראה שאפגש עם מוחמד שוב".