אחרי שנה וחודש של שיקום קשה, דניאל גרונפלד (17) מקרית ביאליק חוזר לספסל הלימודים כשהוא בכיסא גלגלים. לאחר שטיפס בקיץ שעבר על גגון בגן משחקים ונפל ממנו, הוא נותר נכה ברגליו. חוט השדרה בגבו נקרע. בשנה זו השתנו חייו מן הקצה אל הקצה, אבל מבחינתו, כל סוף הוא התחלה חדשה.

"הבנתי שהיחיד שיכול לעזור לי זה אני". דניאל גרונפלד. צילום: נחום סגל
"אני זוכר כל דבר שקרה שם", סיפר. "בניגוד לפרסומים, לא עסקתי בפארקור (מעבר מקום למקום, במיוחד על גגות, בצורה אפקטיבית ומהירה). אהבתי מאוד ספורט רחוב, עשיתי מתח, מקבילית, עמידות ידיים, קפיצות למרחק וכדומה, אבל לא פארקור.

"אם היה מזרן, גם הייתי עושה סלטות לאחור, אבל לא לקחתי את זה לאקסטרים. עליתי לשם באותו יום לא כדי לעשות משהו מטורף ולא כדי להרשים אף אחד. פשוט, הייתי משועמם. לא היה שלט שאסור לטפס לשם, ולא חשבתי שזה מסוכן. טיפסתי, והשלב הבא שאני זוכר זה שמשהו נקרע ונפלתי. הייתי בהכרה מלאה עד שהגיע האמבולנס ופינו אותי לבית החולים רמב"ם".

אחרי יומיים שבהם היה בהכרה מעורפלת, חזר דניאל להכרה מלאה, אבל כבר בשלב הזה, בעודו מעורפל, הציג לאמו את השאלות הכי קשות, אולם היא לא אמרה לו את האמת. האם, מירי: "הוא שאל אותי: 'אמא אני אקום ואלך?' ואני שיקרתי. אמרתי, תן לזמן לעשות את שלו, והכל יהיה בסדר.

"לא יכולתי להגיד לו, תשמע דני, זה המצב וזה לכל החיים. כשהרופאים באו, התחננתי אליהם, עצרו, אל תספרו לו. בבקשה, תשקרו לו, תנו לו תקווה. אל תגידו לו שהסיכוי לחזור וללכת הוא אפס, כפי שאמרתם לי.  אליהם, אבל זה לא עזר".

"הומור שחור"
דניאל: "כשהתעוררתי, הכי חשוב היה לי לשמוע מה הנזק. רציתי את האמת. אני בנאדם שאוהב לשמוע את האמת בפנים. כבר בשלב הזה ידעתי שאם אני רוצה להירפא מהמצב שלי, אני חייב לדעת מה המצב האמיתי ואיך מהנקודה הזאת אני ממשיך הלאה. גם הרגשתי את הגוף שלי, כאילו מישהו לקח אותי ושבר אותי לחצי. חוץ מזה, הרגשתי שאין לי תחושה בחצי גוף".

אחרי הטיפול ברמב"ם הועבר גרונפלד לשיקום בבית לוינשטיין: "כשהגעתי לשם, היה חשוב לי להיות מודע לסביבה. לא ברחתי למסך הטלפון, אלא הבטתי בסובבים אותי וראיתי שהאנשים במצבי יותר מדי תלויים באנשים אחרים ובמקום לרפא את עצמם, הם מעדיפים להיות תלויים באחרים או ללכת לאמונה ולדת. אין לי שום דבר נגד זה, אבל מנקודת מבטי ראיתי שזה מדרדר את המצב שלהם. 

"אני לא פוחד מהמקום שבו נפלתי, ואפילו רוצה לחזור אליו". דניאל גרונפלד ואמו מירי. צילום: נחום סגל

"הסתכלתי עליהם ואמרתי, אני לא אהיה כמותם. אני לא הולך לסמוך על אף אחד, אלא רק על עצמי. לקחתי את עצמי בידיים והתחלתי לרפא את עצמי. הבנתי שהאדם היחיד שיכול לעזור לי זה אני. הריפוי הוא לא רק פיזי, אלא גם נפשי.

"הדבר הראשון שחשבתי שבעזרתו אני יכול לרפא את עצמי זה הומור, ופיתחתי סוג של הומור שחור שעזר לי להתמודד בכל מיני מצבים מביכים. למשל, כשהייתי באירוע שהיתה בו מפעילה והיא אמרה: 'בואו נשחק משחק הכיסאות', אז אמרתי לה שזה משעמם כי אני כל הזמן אנצח. גיליתי שחיוך עושה טוב גם לך וגם לסובבים אותך.

"לבית לוינשטיין לא ממש התחברתי. מרבית האנשים שם היו מבוגרים ולא מצאתי את עצמי, אז העבירו אותי לתל השומר. תל השומר זה גן עדן. המקום שוקק חיים, רוב האנשים בו צעירים ושמחים, והיה לי שם טוב. אפילו חיי חברה היו".

מבחן הכיסא
"נכנסתי לכושר מטורף. הגוף התחתון אמנם לא פעיל, אבל הגוף העליון פעיל מאוד. הכיסא אפילו ריפא אותי ממחלת האסתמה שלי, אז מסתבר שכיסא זה לא כזה גרוע. ההתעמלות על הידיים מפתחת מאוד את סיבולת הלב-ריאה, וזה עזר לי מאוד עם האסתמה. אני גם שוחה באיל"ן ומשחק כדורסל.

"הכיסא נתן לי גם הזדמנות שאין לאחרים, והיא לראות מי מזויף איתי ומי לא, מי חבר אמיתי ומי לא, מי נשאר איתי ברגעי משבר ומי לא. לפני התאונה היו לי מלא חברים. רובם עזבו, ואני מאוכזב מזה מאוד, אבל מצד שני, שמח, כי מי שנשאר הוא חבר אמיתי", אומר גרונפלד ומצביע על חברו אלכס זילבר, שהיה איתו ברגע התאונה ועד היום לא עוזב אותו.

על העתיד הוא מדבר בתשוקה רבה וברצון עז להגשים את עצמו: "נסגרה לי דלת, אבל נפתחו חדשות. קודם כל, אני רוצה לסיים את הלימודים ולעשות בגרויות. אני מאוד אוהב ללמוד וצמא לידע. בעתיד אני רואה את עצמי כמורה לאמנות וכמרצה לאנשים במצבי, לא רק הפיזי, אלא גם הנפשי. הזיקה שלי להוראה והזיקה שלי לאמנות טוטאליות, ובזה אני רואה את עתידי". ובזמן שהוא מדבר על הכשרון האמנותי שלו, מציגה אמו תמונה שצייר.

גרונפלד לא מרגיש שונה מאיש. הוא לא עוקף תורים ולא מבקש פריווילגיות בשל נכותו. מירי: "פעם הייתי איתו בזבולון, והיה תור ארוך מוות. ראיתי שהתור לא זז וביקשתי מדניאל שנבקש לעקוף את התור, אבל הוא לא הסכים בשום אופן. חיכינו בתור הזה שלוש שעות, וכל הזמן אמרתי, דניאל, בבקשה, בוא ניכנס, אבל הוא עמד על כך שנחכה כמו כולם ושאנחנו לא שונים מאחרים".

נס רפואי
"דניאל חזק, יותר ממני", ממשיכה האם. "לפני כמה חודשים הלכנו לרופא מומחה עם צילומי הגב שלו, כדי שיגיד לנו אם אפשר לעשות משהו. לפגישה הגענו עם אבא שלי ואחי. אבא שלי מאוד מאמין ברופאים ומאוד ציפה לפגישה הזאת. גם אנחנו היינו חדורי תקווה, אבל הפרופסור הסתכל על הצילומים ואמר שלא ניתן לעשות דבר ושדניאל יישאר בכיסא כל חייו.

"אבא שלי בכה. גם אני ואחי הזלנו דמעות כשהרופא אמר שאם הוא יעמוד על הרגליים, זה יהיה נס רפואי. רק דניאל אמר לרופא: 'יבוא יום ואני אדבר איתך בגובה העיניים', ויצא מהחדר. דניאל חזק מאוד. היתה לנו שנה קשה מאוד", אומרת מירי, ודניאל קוטע אותה ומבקש בלי דרמות.

"אני מספרת את הצד שלי", היא מסבירה וממשיכה: "כל הזמן בכיתי. כשהייתי מגיעה אל דניאל הייתי מנגבת את הדמעות ושמה מסכה כאילו הכל בסדר, אבל בפנים הייתי שבר כלי. את הבן הקטן שלי, בן העשר, לא ראיתי כמעט שנה. רוב הקשר שלנו היה בטלפון. המזל שלי היה שהעברתי אותו לבית הספר נעורים, שם הוא פרח. יש שם מנהלת, מורה וצוות חינוך נהדר, שנתן לו את כל התמיכה, וזה עזר לי מאוד, כי לפחות בקטע הזה הייתי רגועה.

"חוץ מזה, עזבתי את מקום העבודה שלי, את הגן שבו הייתי גננת, ועד היום לא חזרתי, כי אני לא יכולה להתחייב לשעות. כשאני עוברת במקום זה כמו דקירה בלב, ובכל פעם שאני נוסעת דרך צומת צבר אני בוכה".

דניאל: "אני לא פוחד מהמקום שבו נפלתי, ואפילו רוצה לחזור אליו. רק רוצה לחזור על הרגליים, כי אם אחזור בכיסא, אז המקום ניצח אותי. אני מדמיין את המקום כמו בנאדם שאם אני בא אליו שבור ומסכן, הוא ינצח אותי. אני מאמין שיום יבוא ואעמוד על הרגליים ואלך. החיים מלאים בהפתעות".

גרונפלד מסיים את הראיון בנימה אופטימית וממהר להתארגן ולצאת עם אלכס להופעה של נתן גושן. אמו מבקשת להודות לעירייה ולבית הספר, שקיבלו את בנה בזרועות פתוחות ועוזרים לו להשתלב בחברה ובחיים. על החיים של נכה בקרית ביאליק, אין לדניאל תלונות. "להיפך", הוא אומר, "מרבית המקומות בעיר מונגשים".