הכל החל באהבתו של אלי מנחם למוזיקת ג'ז, לאוכל טוב ולאלכוהול משובח. ככה הוא בנה בעמל כפיו מקום מעץ וקרא לו "האוכף". מה ייחד את פאב האוכף, שפעל 25 שנה ומשך אליו את הקרייתים ובליינים מכל הארץ? למה הוא צרוב היטב בזיכרוננו אף שהוא לא פועל כבר 15 שנה, ומה הפך אותו למוסד קרייתי?

"תמיד ידעתי להסתכל על החיים באופטימיות". אלי מנחם. צילום: נחום סגל

בשנת 1980 הוקם בצומת קרית אתא, בבניין שבו פעל ההיפרכל, "פאב קטן עם אופי גדול". מה שעשה אותו כל כך גדול היה האיש שעמד מאחוריו, או ליתר דיוק, עמד בפתח הדלת ומאחורי הבר. בליינים באו בשבילו, וכשהוא חלה, עזבו את המקום. שמו של האיש הוא אלי מנחם, והוא תושב קרית ביאליק. כיום הוא בן 63, נשוי, אב לשלושה וסב לארבעה.

מנחם: "בסוף שנות ה-70 יצאתי עם חבר לחגוג יום הולדת בפאב, והתלהבנו מאוד. היינו צעירים ואמרנו, יאללה, בוא גם אנחנו נפתח פאב. הלכנו לשכונת דניה, ובמרכז רחוב אנטוורפן שכרנו מקום, הקמנו פאב, היינו נחמדים, והיה יפה במשך שנה וחצי.

"לאחר מכן רציתי להגדיל את הפאב, יצאתי לדרך עצמאית ופתחתי בצומת קרית אתא את 'האוכף'. בניתי אותו בשתי ידיי. קרש, קרש עיצבתי אותו. בניתי במה קטנה למופעים, ואחרי חודש של שיפוץ יצאתי לדרך שנמשכה 25 שנה".

איך הגעת לשם "האוכף"?
"השם הגיע מהפאב שפתחתי עם החבר בחיפה. היו אז בתל אביב פאבים ומועדונים עם ה' הידיעה - 'המרכבה', 'הסוס הלבן' - וככה הגענו לשם האוכף. אני גם אהבתי סוסים. בתקופה שבה גרתי בקיבוץ היתה לי סוסה".

25 שידוכים
מה ייחד את האוכף?
"האוכף היה ידוע במוזיקת הג'ז. מדי שבוע היתה במקום הופעת ג'ז, הופעה חיה. הבאנו אמנים מכל העולם - מאיטליה, מצרפת, מארה"ב - ואמנים מהארץ. בכל שנה עשינו פסטיבל ג'ז שנמשך שבוע, בכל יום שתיים-שלוש הופעות, וזה עבד במשך 25 שנה.

מנחם בימי הזוהר של "האוכף". צילום: אלכס קולומויסקי

"אהבנו ג'ז. אנשים לא ידעו אז מה זה ג'ז והתאהבו במוזיקה הזאת. עשינו מוזיקה, הוצאנו דיסקים של האוכף, ובימי חמישי היו לנו הופעות של רוק ישראלי ומוזיקה שחורה.

"גם האוכלוסייה שהגיעה אלינו היתה שונה. הבליינים היו רגועים. ידעו לשתות ולהישאר מפוקחים. מי שרצה להשתולל באותה תקופה הלך למקומות אחרים. זאת גם הסיבה לכך שמעולם לא נתקלתי בבעיות של אלימות אצלי בפאב.

"חוץ מכל זה, עבדתי קשה. עמדתי ליד הדלת 25 שנה, ובמשך כל השנים אהבתי את האנשים שנכנסו, והם אהבו אותי. עד היום הם בקשר איתי אף שסגרתי את המקום כבר בשנת 2003. עד היום אני מסתובב בארץ ובעולם, ואנשים מזהים אותי מהאוכף. זה מחמיא לי מאוד. בנוסף, שידכנו בפאב 25 זוגות, וחלקם גם התחתנו בפאב. שם הם הכירו ושם הם התחתנו.

"מוזיקה ובני אדם - זה מה שמשך אותי לנהל פאב, וחוץ מזה, אני אוהב לשתות. אנשים ששומעים בלילה מוזיקה ביחד, צוחקים, אוכלים ושותים אלכוהול הם שונים, פתוחים יותר. הלילה גורם לאנשים להיפתח. אני מכיר את הסודות של כולם, אפילו עד היום. היתה תקופה נפלאה. לא יכולה להיות תקופה טובה יותר. הייתי בעננים. חיי הלילה הם חיים יפים. כולם מסכימים איתך, כולם מרוצים, כולם באים למטרה אחת – לבלות - וזה כיף אדיר".

הישראלים יודעים לבלות?
"זה דבר שנבנה עם השנים. היום הישראלי יודע מה זה אוכל טוב, מה זה קפה טוב, מה זה דרינק טוב, מה זאת מוזיקה טובה".

איך מנהלים חיי משפחה עם חיי הלילה?
"לא יכול להגיד לך שהיה קל. החיים בתקופת הפאב היו מלאים בפיתויים, הכל יפה, הכל זוהר, נשים יפות, כולם מחייכים, מבלים, אז לפעמים אתה ממשיך את הלילה למקומות אחרים. למרות זאת אני נשוי לאותה אשה, ואני מאושר. אשתי על הכיפאק. היא חיכתה עד שקיצצו אותי", אומר מנחם בבדיחות בשל היותו קטוע רגל.

אסון התאומים
הכל התמוטט ביום שבו התמוטטו מגדלי התאומים. מנחם סגר את האוכף בשנת 2003, לאחר שבשנת 2001 לקה במחלת טרשת העורקים באופן קשה. את המחלה גילו אצלו ביום שבו נפלו המגדלים, כשהגיע לבית החולים עם סימן קטן על הציפורן, ובבהילות הכניסו אותו לחדר הניתוח: "לצערי אני מושתל אאורטה (אבי העורקים).

"אני קטוע רגל, עברתי 13 ניתוחים, 18 צנתורים, יש לי סרטן זה חמש שנים, שלוש פעמים בשבוע אני מקבל כימותרפיה, ואני מחייך. לא נורא. יש יותר גרוע. אני יוצא לטייל בכל העולם ועושה חיים בגז האחרון. אני חי באופן שלם, עושה הכל, יש לי נכדים, והראש שלי תמיד איתם.

 "אני מרגיש כמו בחופשה". אלי מנחם. צילום: אלכס קולומויסקי

"עברתי תקופה קשה וניתוחים קשים מאוד, אבל תמיד אני עם ראש מורם וחיוך. אני כבר לא מפחד. אני נכנס לצנתור, אומר להם איזו מוזיקה לשים לי ויוצא עם חיוך. כולם מכירים אותי שם. אני לקוח קבוע ברמב"ם. לאחר שסגרתי את הפאב, נפלתי כלכלית.

"מכרתי את הבית וכיום אין לי בית, אני מקבל משכורת מהמוסד לביטוח לאומי, אני חי בצניעות, אני אוהב את זה וטוב לי. אין לי כלום, ויש לי הכל".

איך אפשר להישאר כל כך אופטימי במצב רפואי וכלכלי כזה?
"זה אופי. תמיד ידעתי להסתכל על החיים באופטימיות ולחיות אותם במלואם. אבא שלי היה כזה, וגם אני כזה. יש אנשים שרק אחרי שהם חולים במחלה קשה או נופלים כלכלית, לומדים להעריך את החיים. לי תמיד היה ערך לחיים. מילדות רציתי לטרוף את החיים, לעשות דברים, ליהנות, לתת לאנשים.

"אבא שלי היה חוזר מהעבודה עם שק סברס או שק עם חרובים, היה מעמיד את כולנו, ששת האחים בשורה, ומחלק לנו בהנאה רבה את מה שהיה לו בשק. הוא היה נוסע איתנו לטיולים של בית הספר, ותמיד נהנה מהחיים. לא היה לו כלום, והיה לו הכל. כזה אני. חוץ מזה, איך אפשר שלא להיות מבסוט? נתנו לי קנאביס רפואי, אני מסודר. לכל הטיולים אני לוקח איתי את הקנאביס, וכולם מסתכלים עלי בקנאה".

אפשר להתפרנס בכבוד מפאב בקריות?
"מאוד. בתקופה שבה המועדון עבד חייתי בווילה שלוש קומות, 350 מטר, טיילתי בכל העולם, חייתי כמו מלך. אחרי שסגרתי, הכל נפל".

לנצל את הזמן
אתה מתגעגע לחיי הלילה?
"לא. זאת היתה תקופה יפהפייה, הייתי צעיר, אבל אני לא יכול להשלות את עצמי, המצב שלי השתנה. מכל מה שנהניתי באוכף - האנרגיה, האמנות והחברות - היום אני לוקח את זה למקומות אחרים. אני נפגש עם חברים שלי מגן הילדים, בכל חודש אנחנו עושים את חוצה ישראל, אנחנו נוסעים לחו"ל לפחות פעמיים בשנה. הנה, עכשיו חזרנו מטיול בסלוניקי.

"אנחנו זקנים נחמדים. בזמן הפנוי שלי אני מצייר, מפסל במתכת ומבשל הרבה. אני אוהב לבשל לחברים, למשפחה, לכולם. אני מרגיש כמו בחופשה. מצייר, עושה אוכל, הולך עם חברים. צריך לנצל את הזמן. אין זמן. כל הזמן מחפש לאן לנסוע. בכל חודש חוסך 100 יורו, עוד 100 יורו, עושה חבילה קטנה ונוסע. חיים פעם אחת, ואין זמן. השעון דופק.

"בהתחלה היה קשה לי לקבל את העובדה שאני חולה ושצריך לסגור את הפאב. בשנת 2001 חשבתי שאני הולך לניתוח, מבריא וחוזר לעבודה, אבל זה לא עבד ככה. העובדה שלא הייתי בפאב הקשתה מאוד על פעילותו. אנשים באים לפאב בשביל בעל הבית, וכשלא הייתי, אף אחד לא נכנס.

"הייתי מתקשר לפאב מבית החולים ושואל את העובדים מה קורה, והם סיפרו שאנשים נכנסים, שואלים איפה אלי, וכשהם ענו שאני בבית חולים, האנשים אמרו 'תמסרו לו ד"ש והחלמה מהירה' והלכו.

"ככה הפאב דעך לאט לאט, ובשנת 2003 סגרתי. היום אני נהנה מאוד מהחיים. אני נהנה להיות עם המשפחה, להיות רגוע, מה שאף פעם לא יכולתי להרשות לעצמי. הורדתי הרבה הילוכים".