אי שם בשנות בשנות ה-50, כשהיינו ילדים, הקריות היו עבורנו מרכז העולם, סוג של כפר כיפי. כאן חיינו, כאן הלכנו לבית הספר, בשכונה שיחקנו כדורגל, וכאן חווינו נשיקה ראשונה.

קו 52 למוצקין. צילום: ארכיון קרית מוצקין

מחוץ לקריות לא היה קיים עולם עבורנו. איש לא חלם לנסוע ולראות את העיר הגדולה תל אביב, והעיר חיפה, למרות היותה הכרך הגדול הקרוב, נראתה רחוקה לא פחות. עד כדי כך, שנסיעת בילוי עם ההורים לחיפה נחשבה סוג של טיסה לירח.

נולדתי במוצקין, ומרבית שנות ילדותי בקריה עברו בין הרחובות ברק ואהרון, כאשר רחוב ההגנה, בהמשכו, היה אז שדה טרשים, ללא בתים, ובאמצע רחוב קק"ל נותרו מקלטים ובונקרים, זכר לבריטים ולמלחמת העצמאות. איכשהו נדחף בקרבת מקום המלון היחיד שהיה אי פעם בקריות, מלון רנ"ס.

במהלך השנים נאלצתי לעבור לקרית חיים, אבל נשארתי ללמוד במוצקין עם החברים מתיכון לוינהרץ, שם נמצא היום בית הספר אלונים. כשהתחתנתי חזרתי למוצקין, כך שאף אחד לא יכול לשלוף מולי את הטיעון שאני לא קרייתי "אורגינל". המושג "קרייתי" הפך עם השנים לשם גנרי לכל צעיר שעובר לעיר הגדולה ופוגש מישהו בתל אביב.

וככה זה נשמע:
- "היי, מה נשמע? מאיפה את/ה?"
- "מהקריות, אתה בטח לא מכיר".
- "לא מכיר? הצחקת. אני מביאליק. תגיד, אתה מכיר אולי את איציק שלמד באורט?".

נתחיל עם שנות ה-50. מכוניות כמעט שלא נראו על הכבישים, אלא אם היו רכוש העירייה, כמו משאית אשפה או ביוב. ה"עשירים, הבודדים שהיו, נסעו בדופין, ולאחר מכן בקונטסה.

העצמאים, כמו דוביד ריימן הנגר ושבתאי זמורה השיפוצניק (שניהם כבר לא איתנו), רכבו לעבודה על אופניים (לא חשמליים), עם סבל מיוחד מאחור לסחיבת הקרשים והציוד הנדרש לעבודה. מרבית הרחובות היו ללא מדרכות, אבל עם שוליים מעפר שהיו זירת משחקי הבלורות (ג'ולות, למי שלא יודע).

ובקרית חיים נקראו אז הרחובות בשמות של אותיות. ויכולתי לשחק כדורגל בשבת עם חברי משה הר געש ז"ל באמצע הרחוב שנקרא רחוב "כביש ראשי" (היום אח"י אילת) ללא חשש ממכוניות ועם עמדת צפייה נוחה לראות מתי מגיח מחמוד מתמרה עם החמור, הסברסים והתאנים.

רין טין טין וטרזן
שנות ה-60 וה-70 היו עשורי הבילויים, בעיקר בבתי הקולנוע. קולנוע אורות במוצקין, שהיה שייך למשפחת גלובוס, והמסעדה הצמודה של מריו זוארץ שהיה קופאי, סדרן, מחליף הסלילים בסרטים ולראשונה בקריות הביאה את בשורת החומוס.

מריו האגדי (משמאל) מקולנוע אורות. צילום מ'זכרונות ילדות' מוצקין

ממול ניצבו שתי חנויות פלאפל, האחת של מזרחי והשנייה של בן דב, שמכר קציצות לבנות. כך, בכל שישי ושבת בערב התקבצו במשולש הזה מאות בני נוער שהגיעו אחרי ה"פעולה" ב"מחנות העולים", גם כדי לאכול פלאפל, גם כדי "לתפוס" חתיכות וגם לראות את מי שכונו קומנדו מריו, ביניהם חפשוש, נתק'ה וקמינסקי אללה ירחמם, וגרשון (גגה) בינדר, שהיו רוכבים עם האופנועים על מדרגות הכניסה לקולנוע.

ואגב, אם רצית להיכנס לראות את "רין טין טין", "טרזן" או "השמן והרזה", נאלצת לקושש מההורים 47.5 אגורות. לא נורא בהתחשב בכך שהמחיר כלל (על פי הכתוב) היטל עינוגים, והעישון היה מותר.

קולנוע ספיר היה של ביאליק, והצטרף אליו הקולנוע החדשני סביון. בקרית חיים התגודדו הבליינים באזור בית העם, וחלק קטן הגיע לבלות בקולנוע "היובל" במערבית.

בקרית אתא ההמולה היתה באזור קולנוע שביט, ובקרית ים נהנו מהמרכז החדש שבו נבנה קולנוע ניצן. מי שרצה קצת אוויר פסגות נסע לחיפה במצאי שבת בקו 52 שהזרים אוטובוסים עמוסים ודחוסים בקרייתים למרכז הדר, לעשות סיבוב דאווין ליד קולנוע ארמון, וברחובות הרצל והחלוץ, ואם אפשר לתפוס תנוחה על הברזלים של ארמון שכונו "קומנדו ארמון", שזה שם נרדף ל"פושטקים".

והיה חוף קרית חיים. לך תספר היום לצעירים שבסופי השבוע לא יכולת להיכנס לחוף משום שהיה עמוס עד אפס מקום. אבל, אף אחד לא התלונן, במיוחד כשמדובר היה בזירת השידוכים וההיכרויות הגדולה בעולם. תשכחו מטינדר. זה לא דומה בכלל. שם יכולת לראות את שמעון אסולין מפגין גוף של בודי בילדר ואת מאקי (ניסים) גבאי ז"ל שלמרות שלא היה בעל תפקיד רשמי, תמיד נדמה היה שמדובר במנהל החוף.

צעירים בחוף קרית חיים. צילום: פרטי

וכמובן, היה הכדורגל. האיצטדיון החדש בקרית חיים, שנבנה ב־1956, היה הבית של הפועל קרית חיים, ששיחקה אמנם רק בליגה השנייה, אבל משכה לכל משחק כמה אלפי צופים. עם השנים הצטרפה לחגיגה הזאת גם הפועל חיפה. גם ביאליק וקרית ים הציגו קבוצות כדורגל, אבל אלה לא הצליחו להתעלות מעל לליגה ב'.

בכדורסל היו אלה הפועל קרית חיים ומכבי מוצקין, ששיחקו בליגה הראשונה במגרשים פתוחים עם אספלט ומשכו אלפי צופים למשחקים שנערכו אז, ירחם השם, בימי שישי בערב.

אגדות ומיתוסים
נדבך חשוב בחיי הספורט של מוצקין היה משחקי הכדורגל בימי שישי אחר הצהריים, שהפכו לשם דבר בקריות והיו גם סוג של פרלמנט שבראשו (המטפורי) עמד שאול היימן ז"ל. זה היה המגרש המבוקש ביותר על ידי הברנז'ה, מכיוון שמדובר היה בסוג של חוג סגור.

קומנדו מריו במפגש בפארק. צילום באדיבות גרשון בינדר

כיכבו שם, בין היתר, משפחת בן חמו, ובראשם אברהם, שהיה בזמנו שחקן ולאחר מכן מאמן, חולדוז' (שאליו נגיע בהמשך) שמעוני, ובהמשך ניאותו החברים לצרף גם את ירון פרסלני, שהיה אז בלם מכבי חיפה, ולעיתים נתנו אישור גם למוטי ברגר ולברוך ממן להצטרף.

עוד מגרש שמשך תשומת לב היה הדשא בבית העם בקרית חיים, שם בשבתות היו מתכנסים למשחקי כדורגל ביום ולמפגשי אהבים בלילה, על הספסלים.

אבל, מעל לכל היו אלה האנשים. הטיפוסים המיוחדים של כל קריה, שכולם הכירו והפכו לסוג של אגדות ומיתוסים. היות שגדלתי במוצקין, אתמקד בשמות שכל מוצקינאי ותיק אמור להכיר, ולא על פי סדר החשיבות. סביר להניח שהמוכר מכולם הוא ז'אקו בריוטי ז"ל.

ז'אקו - הגזלן הראשון בארץ. צילום: באדיבות המשפחה

איש גדול ומקסים, שהמציא את המושג גזלן. בכל מקום שבו התקהלו יותר מארבעה אנשים, ידעת שז'אקו והמסחרית הכחולה שלו תיכף יגיעו כדי למכור משהו, לא משנה מה. במגרשים הוא מכר גרעינים ובייגלך, ובין מכירה למכירה התערב עם מישהו על משהו.

לעולם תישאר חקוקה בראשי התמונה של ז'אקו משתלב עם המסחרית בין הנגמ"שים והתותחים במצעד הניצחון של צה"ל אחרי מלחמת ששת הימים, שנערך בשדרות השופטים.

עוד דמות מוכרת היתה זו של ירחמיאל גונטובניק. למי שלא מכיר נספר כי מדובר בחולדוז', שהגיע עם משפחתו לקריות בתחילת שנות ה-60, ורוחבו הפך אותו לדמות מוכרת שאפשר להיעזר בה אם אתה רוצה להוריד קבוצה כלשהי ממגרש. עם השנים הפך חולדוז' לשם דבר. ממדיו איפשרו לו להיות שוער כדוריד, ומצד שני תיפקד כמחליף התוצאות על הלוח במגרש של מכבי מוצקין.

הבא בתור היה סמל קליין, השוטר ה"רע" מתחנת זבולון, שכולם רעדו ממנו. חסר לך שתיסע בלי פנס בלילה או שתיתפס בלי פעמון. קליין או שלוחו, טוראי רחמים, יוציאו לך את האוויר, וסע תבכה לאמא.

והיה גם שמעוני, אשף השליטה, שהתפרסם הן בזכות יכולתו, שהזכירה את רונלדיניו, והן בזכות עיסוקי האקסטרים שבהם בחר, כמו עמידת ראש על קצה מגדל המים במוצקין. ואי אפשר מבלי להזכיר את שני הצלמים, סטניץ ופרוייליך ששום משפחה לא החמיצה הזדמנות 'לעשות שם פוטו'.

ורציתי להוסיף גם כמה מלים על יענקל'ה הצבע, גבריאל העגלון, וובקה וכרמי, השמש המיתולוגי מתיכון לוינהרץ, אבל כמו שנכתב בספרי הזכרונות של אז: "פתאום נגמר המקום, ונפל העיפרון".

לעולם תישאר חקוקה בראשי התמונה של ז'אקו משתלב עם המסחרית בין הנגמ"שים והתותחים במצעד הניצחון של צה"ל אחרי מלחמת ששת הימים, שנערך בשדרות השופטים.