בהתחלה היו בעיקר ביצות. הבריטים, שהיו אדוני הארץ בכוח המנדט הבינלאומי, הבינו את הפוטנציאל של עמק זבולון השומם, וכך נרקם הרעיון של הקמת בית זיקוק שישרת את הצבאות במקרה של מלחמה. ואכן, ב-1938 הוקם בית הזיקוק, שסיפק עבודה לפועלים יהודים וערבים.

שלט הכניסה לעיר, 1969. צילום: ארכיון אתא

עשור מוקדם יותר עסקו ראשי היישוב ונדבנים מחו"ל ברכישת קרקעות מאסיבית, שלא נפסקה לרגע: לירה ועוד לירה, דונם ועוד דונם. קק"ל ניצחה על המבצע, שהיו מעורבים בו אגודות, גופים ואנשים פרטיים.

השטחים של קרית אתא נקנו כבר ב-1925 על ידי "חברת עבודות ישראל" מידי האפנדי, בעל הקרקעות הערבי מהכפר כופרתא. השכונה נקראה כפר עטה, ובין ראשוני המתיישבים בה היו בני משפחת אברמסקי, שרכשו קרקעות. 

קרית אתא - ההתחלה. צילום: ארכיון קרית אתא

אבל, היישוב הגדול, שהיווה מודל ובסיס להקמת הקריות האחרות, היה שכונה עם 180 בתים שנבנו ב-1931 עבור פועלים שעבדו בעמק זבולון. זאת היתה ההגדרה: שכונת פועלים עם מאפיינים אוטופיים סוציאליסטיים עירוניים, כמו הצרכנייה, שהיתה קואופרטיב מזון, ובאר המים, שהפכה לאגודת מים.

קבוצת כדורגל בשנות ה-50. צילום: ארכיון קרית אתא

האדריכל ריכרד קאופמן תיכנן את השכונה, שבתיה היו כה זהים, עד שלעיתים התושבים היו מתבלבלים ונכנסים לבית אחר. ביוני 1933 נרצח חיים ארלוזורוב, והוחלט לקרוא לשכונה החדשה קרית חיים. הביקוש היה גדול מאוד. מי שחיפש בית זול יחסית לחיפה היקרה ושרד את הברחשים, עשה עיסקה טובה.

אבא אבן בטקס ההכרזה על קרית אתא כעיר, 1969. צילום: ארכיון אתא

שלב הסתיים ושלב חדש נפתח, והשכונה גדלה במהירות. ב-1948 היו בה יותר מ-8,000 תושבים, רובם ככולם חברי ההסתדרות הכללית. שלוש שנים אחר כך השכונה הסוציאליסטית, שהיו שכינו אותה אז "קיבוץ עירוני", סופחה לחיפה.

באר בקרית חיים, 1931, צילום: ארכיון קרית חיים

קרית חיים התאימה לחיפה האדומה כמו כפפה ליד, ומאז ועד היום היא מזוהה עם מפלגת העבודה.

חיים, אבן פינה. צילום: ארכיון  קרית חיים

ממזרח לקרית חיים הקימו אנשי חזון מאירופה ב-1934 מפעל טקסטיל ענק, שנקרא בית החרושת אתא. לימים השם אתא (אריגים תוצרת ארצנו) יהיה לא רק מותג ישראלי מוביל, אלא גם שם היישוב שהוקם סביבו, שרובו ככולו הורכב מפועלי טקסטיל יהודים, בהם עולים רבים מאירופה ומארצות האיסלם שרצו לגור בקרבת מקום העבודה.

ב-1941 הוכרז כפר אתא כמועצה מקומית, מה שיהפוך 28 שנים אחר כך לעיר בשם קרית אתא.

בן גוריון מבקר בעיר. צילום: ארכיון אתא

התושבים הראשונים של קרית מוצקין היו אנשי מעמד הביניים מחיפה, שלא היו חברי ההסתדרות הכללית, אשר התקשו לרכוש דירות בעיר הגדולה וביקשו להקים שכונה לעצמם. ב-9 באוקטובר 1934 הונחה אבן הפינה לשכונה, שהוחלט לקרוא לה על שם המנהיג הציוני ליאו מוצקין.

סלילת הכביש הראשון במוצקין, 1935. צילום: ארכיון קרית מוצקין

ההגדרה היתה "אגודה עממית שיתופית בע"מ", שלא קיבלה לשורותיה חברים בהסתדרות הכללית. באותה שנה היו כבר 345 בתים ו-2,000 תושבים. שש שנים אחר כך הוכרזה השכונה כמועצה מקומית.

פועלת עברייה בבניית מגדל המים. צילום: ארכיון מוצקין
כאשר השקיפו המתיישבים הראשונים של מוצקין מזרחה ביום עם ראות טובה, יכולים היו לראות את הביצות שהציפו את גדות הפוארה ונחל נעמן, וגם את בתיה הראשונים של השכונה החדשה שהקימו ממש באותה שנה אנשי העלייה החמישית מגרמניה.

בית הספר ויצמן, חגיגות ט"ו בשבט. צילום: ארכיון מוצקין

השכונה, שנוסדה ב-18 ביולי 1934, נקראה "שכונת עולי גרמניה", וראשוניה הוכשרו בהולנד לעבודה חקלאית. כשחזרו לארץ, הקימו משקים ועסקו בחקלאות.

מעברת צור שלום. צילום: ארכיון ביאליק

כאשר נפטר המשורר חיים נחמן ביאליק, הוחלט לקרוא על שמו את קרית ביאליק וכפר ביאליק.

קפה פרוידנברגר. צילום: ארכיון ביאליק

ב-1976 הוכרזה קרית ביאליק, ביחד עם שכנותיה, כעיר. הקריה האחרונה הוקמה על שטחי ביצות שנרכשו עוד ב-1928 על ידי קק"ל, באזור נגוע במלריה.

מרכז מסחרי ברח' קרן היסוד. צילום: ארכיון ביאליק

בריכת יגור. צילום: ארכיון קרית ביאליק

האדריכל אלכסנדר קליין תיכנן עיר מודרנית של מגורים, תעשייה וחקלאות. ב-1939 סללה חברת גב ים כביש מקרית מוצקין לכיוון הים, ושנה אחר כך החלה בנייתן של 60 יחידות דיור, שאוכלסו על ידי אנשי הגרעין הראשון של השכונה החדשה, שנקראה קרית ים.

בניין המועצה בקרית ים. צילום: ארכיון קרית ים

יום העצמאות, 1960. צילום: ארכיון קרית ים

קבוצת עולים מגיעה לעיר, 1970. צילום: ארכיון קרית ים