האחיות התאומות קרן וענבל קנפו, שיחגגו בעוד כחודש יום הולדת 41, הן תופעה נדירה בנוף הכדורגל בארץ. איפה תמצאו עוד תאומות שהפכו את המשחק והעיסוק בו לחלק בלתי נפרד מאורח חייהם?

מעדיפות לא לאמן בוגרים. קרן (מימין) וענבל קנפו. צילום: נחום סגל

השתיים, שנולדו בקרית ים (כיום קרן מתגוררת במוצקין וענבל עברה לנהלל) החלו את הקריירה הספורטיבית דווקא בכדורסל, בהפועל חיפה.

בגיל 15 כבר הוצע להן חוזה בקבוצה הבוגרת של המועדון, אבל השתיים החליטו שהן מעדיפות כדורגל, לאחר ששיחקו באליפות הבית ספרית שנפתחה אז לראשונה, ונדלקו על הענף.

הן זכו בשתי אליפויות ארציות עם נבחרת בית הספר, ובשנה האחרונה ללימודים העפילו עם הנבחרת לאליפות העולם לבתי הספר, שנערכה בגרמניה.

בהמשך עברו לשחק במכבי חיפה, שרק הוקמה אז, והוזמנו לנבחרת ישראל. עם חיפה הן זכו בשלוש אליפויות ובשני דאבלים (אליפות וגביע).

ענבל קנפו באימון מכבי חיפה. צילום: נחום סגל

לאחר ההחלטה לפרוש ממשחק, לפני כשמונה שנים, החליטו להתמקד באימון, והחלו לאמן בבתי הספר לכדורגל - ביקנעם, מטה אשר ונהריה, ולאחר מכן עברו לאמן בקבוצות ליגה של ההתאחדות לכדורגל.

בין לבין סיימו את לימודיהן במכללת אוהלו ומחזיקות בתעודת הוראה לחינוך גופני. 

כיום, מלבד העיסוק באימון כדורגל, קרן מנהלת צהרון פרטי בקרית מוצקין, וענבל משמשת כמדריכת מוגנות בבית הספר 'שגיא' בקיבוץ שריד.

גם מצבן המשפחתי דומה. לקרן קנפו-בכר, הנשואה לדרור, שתי בנות, ליאל (13) ואליה (7), ולענבל קנפו-נמני, הנשואה ליניב, גם שתי בנות, לינוי (11) וליאן (6).

גדלנו לתוך הכדורגל
קרן: "אנחנו תאומות בהכל. כל דבר שעשינו בחיים עשינו יחד. חוץ מהשירות הצבאי שהפרידו בינינו למרות שביקשנו להיות יחד. ענבל הייתה בחיל הקשר, ואני הייתי בחיל האוויר".

ספרי על משמעות הכדורגל ביום יום שלך.
קרן: "אנחנו נושמות כדורגל 24 שעות ביממה. קמות והולכות לישון עם זה. אני וענבל נרדמות עם חדשות הספורט, ובעלי נרדם עם חדשות ערוץ 2. אצלנו זה הפוך - בעיקרון ידוע שכל גבר היה רוצה שאשתו תראה איתו כדורגל, אבל אצל בעלי זו לא האהבה הכי גדולה שלו".

איך בכלל התחיל שיגעון הכדורגל?
קרן: "מגיל שמונה-תשע. מאז שאני זוכרת את עצמי, אנחנו במגרשים. אחי הגדול ערן היה שחקן מוכשר במכבי חיפה, והיינו מלווים אותו לכל משחק, וזה המשיך בשכונה שהיינו משחקות כדורגל, ובבית הספר היינו משחקות עם הבנים. בעבר לא היתה ליגת נשים כמו היום, אז היינו משחקות בשכונה.

"גדלנו במגרשי הכדורגל, וכשהגענו לתיכון הוקמה לראשונה אליפות בתי הספר התיכונים לבנות, ובהמשך זה התפתח לליגות רשמיות לנשים שהקימה ההתאחדות לכדורגל".

ענבל: "ערן במכבי, אנחנו במסגרת בית הספר ואחי הקטן אביב, שגם שיחק. בבית הספר היינו משחקות עם בנים, ובכיתה ד' היו תמיד בוחרים אותנו ראשונות. באופן מקצועי זה התחיל אחרי השירות הצבאי, כששיחקנו במכבי חיפה".

איך היו התגובות אז?
קרן: "בהתחלה אמרו שזה ספורט גברי, וזה התבטא באמירות שוביניסטיות בכל מה שקשור לכדורגל נשים. לאוכלוסייה היה קשה לקבל את זה, שנשים משחקות כדורגל. היום זה כבר בתוכנית גולסטאר, ואנשים רואים בזה תחביב שהם אוהבים לראות. אז זה נראה מוזר, שנשים משחקות כדורגל".

ואפרופו גולסטאר: לפני כשנה הן קיבלו שיחת טלפון מההפקה, שהציעה להן להצטרף לתוכנית, אבל הן סירבו.

למה?
קרן: "בהתחלה דווקא הסכמתי וענבל סירבה, אבל הם רצו את שתינו ביחד. גם כמאמנות וגם כשחקניות, אבל חששנו שזה יהפוך לגימיק ויצחקו על נשים שקשורות לכדורגל, וזו הסיבה היחידה שלא הלכנו".

מה זה בשבילכן לאמן ילדים, נערים?
קרן: "סוג של שליחות. אני רוצה להעביר לילדים את כל הידע שצברתי כשחקנית, וזו אחת הסיבות שאני לא רוצה לאמן בוגרים. בילדים אתה מלמד את היסודות, את הבסיס, כדי שביום מן הימים הם יזכרו את מה שרכשו אצלך.

למה אתן מאמנות רק בנים?
קרן: "אצל בנים זה אחרת. הם מתייחסים לאימון בצורה יותר רצינית ומקצועית ורוצים להתקדם, וזו הסיבה שאנחנו מאמנות בנים ולא בנות".

עשיתן הפסקה מאימון בזמן ההריונות?
קרן: "בשני ההריונות אימנתי ושיחקתי עד הסוף ממש, כמעט עד היום שבו הלכתי ללדת".

ענבל: "עד החודש התשיעי עוד אימנתי והייתי במגרש, אבל לקחתי את אחי אביב שיהיה איתי, וכשהייתי בחודש התשיעי הוא אימן אותם באופן עצמאי".

את מי את אוהדת?
לקרן ולענבל תשובה חד משמעית, ללא היסוס: "בארץ זה מכבי חיפה, כמובן. וכשחקניות עבר של המועדון יש לנו מנוי למשחקים, ואנחנו מגיעות לכל משחקי הבית. בחו"ל הקבוצה שלנו היא ברצלונה".

גם המודל שלהן לחיקוי הוא משותף: "בארץ ברק בכר, שיודע לשלב גם את העניין המנטאלי עם המקצועי, וזה מה שהכי חשוב בכדורגל. שחקנים אוהבים אותו ומשחקים בשבילו. בחו"ל אנחנו מחזיקות ממוריניו".

מהן השאיפות שלכן לעתיד?
קרן: "החלום שלי לקחת קבוצה קטנה ולהפוך אותה לקבוצה גדולה. זה מה שאני עושה בצור שלום, וזה הסיפוק שלי".

ענבל: "במקום שאני נמצאת היום זה לראות שחקנים שגדלו אצלי מצליחים להגיע לרמות הגבוהות, ושבאיזה שלב אצטרף אליהם כמאמנת. בכל מקרה, לאן שאלך, אקח איתי את אחותי".

יש לכן חלום משותף?
ענבל: "אם במדינה שלנו היו מפרגנים לנשים, הייתי רוצה לאמן יחד עם אחותי בליגת העל או בליגה הלאומית".