44 שנים חיכו אוהדי הפועל חיפה לראות את הגביע שוכן שוב בארון הגביעים של המועדון. המשחק אתמול (ד') ייחרט אצלם לנצח בזיכרון, הם זכו לראות את הקבוצה זוכה בתואר.

אירופה מחכה לה. הפועל חיפה |  צילום ראובן שוורץ

הפעם לשם שינוי הם האמינו, אחרת איך ניתן להסביר את 10,000 האוהדים שעשו את הדרך לטדי וקבעו בכך שיא של קהל להפועל חיפה אי פעם במשחק חוץ.

עזבו רגע כדורגל, מערכים וסיכויים. אם היתה בגמר הזה קבוצה שראויה לזכות זו היתה הפועל. בית"ר הגיעה אמנם חמושה בנשיא המדינה, במירי רגב ובעוד מספר פוליטיקאים, אבל הללו לא הרשימו את שחקני הפועל, שכדרכם בקודש העונה, המשיכו להסתכל בלבן של העיניים של בית"ר ולא חששו מהקהל.

הגביע הוא שלנו. קלינגר ובן בסט. צילום מסך

ואפרופו קודש. נסתרות דרכי האל, ואני תוהה מי יכול להסביר לי את המשוואה הבאה: ערב המשחק הלכו שחקני בית"ר להתפלל בכותל. הפועל מצד שני יצאה להסתלבט במסעדה סינית, כולל שריפסים. ואת התוצאה אתם כבר יודעים.

הגדולה של הפועל חיפה העונה נובעת מהעובדה שכל שחקן שלובש את מדיה מתנהל ונראה כשחקן בית לכל דבר שנולד בקבוצה וכמי שהמועדון חשוב לו.

תוסיפו לכך את העובדה שארבעה שחקני בית אורגינלים שיחקו בהרכב (ורמוט בן בסט, אראל ולפקושצ'נקו) וקיבלתם מלחמה ותשוקה שבסופם בגביע.

אלופת המדינה, הפועל חיפה. צילום: ראובן שוורץ

נכון שתאמש סיפק פה ושם החלטות תמוהות, מצד שני כשאתה רואה את גילי ורמוט שעבר כל הרבה בכדורגל, לא מתאפק ומזיל דמעה לאחר שער היתרון של שיימן, אתה מבין שמדובר כאן במשהו מיוחד.

הגמר הזה היה בעצם בין הקבוצה של הממסד לקבוצה השכונתית (במובן החיובי של המילה) ולפעמים שכונה זה דבר טוב.

ובאופן אישי, אני מודה לשחקני הפועל חיפה על העובדה שהם זכו בגביע ומנעו ממני את האפשרות לראות את שרת הספורט עושה גליצ'ים במגרש בסיום המשחק.

העונה הזו עדיין לא הסתיימה, אבל כך או אחרת, הפועל חיפה תסיים אותה כמו גדולה. אירופה אנחנו באים.