זכות גדולה לי להכיר את מרים פרץ שנכנסה ביום העצמאות ללבבות של כולנו. היא גיבורה מסוג אחר. היא טיפוס. היא לא מדברת בלחש ובהיחבא. להפך. יש לה קול רם ודיבור המעיד שהיא היתה מורה הרבה שנים. היא מצחיקה, ובלי להשתדל היא מרגשת מעצם זה שהיא צוחקת. והיא בעיקר לא עושה מעצמה עניין.

השבוע זכתה לגל של אהבה כשהביאה לשיח הציבורי משב רוח רענן של אהבה וקבלה. של אחדות שחסרה פה כל כך.

× × ×

הכרתי אותה כשנסענו לפני שלוש שנים לבית יתומים יהודים באודסה ללוות את הקטנטנים ליום הראשון בבית הספר. את בית "התקווה" פתחו הרב שלמה בקשט ורעייתו חסי עם רפאל קרוסקל. רוב הילדים (חלקם תינוקות) ננטשו על ידי אמהות שלא הצליחו לגדל אותם.

מרים פרץ באודסה. צילום: ליהיא לפיד

הקשר של מרים עם הילדים היה מידי. הם נגעו בה ללא פחד, הם מיד מצאו מקום של שקט בתוך החיבוק שלה.

אני זוכרת שהתבוננתי במרים וברונה רמון (שהיתה שם ולא לראשונה) משחקות עם הילדים וחשבתי על הכאב שלהן מול הילדים האלה. על המחשבה הבלתי נסבלת על כך שיש מי שהילד שלה חי, ונסיבות החיים קרעו אותו ממנה.

וחשבתי כמה עלינו לחזק ולשמור על הערבות הדדית הישראלית. כי זה מקור כוחנו.
ולכמה אהבה ותשומת לב זקוק כל ילד.

× × ×

"אם ילד לא קם המורה בא אליו הביתה להעיר אותו", אמר לי אלעד (השם האמיתי שמור במערכת), ואני שאלתי בהפתעה מה זה אומר.

גלית צ'רניס, המורה לאנגלית, הסבירה: "אלעד עובד בלילות אז ערב קודם אני מזכירה לו להשאיר לי מפתח, ובדרך לבית הספר אני עוברת אצלו להעיר אותו".

מרכז תוכנית היל"ה בתל מונד הוא חלק מרשת "עתיד" שמפעילה, במסגרת היחידה לקידום נוער, מרכזים לבני 18־14 שנשרו מבתי ספר. בתוכנית נעזרים כ־8,000 תלמידים ב־200 יישובים.

בשיעור האזרחות שאליו נכנסתי הבנתי על מה מדברים כשאומרים כיתה קטנטנה. שלושה תלמידים ישבו מול מורה. בלי ניירות, בלי מחברות. הם דיברו. הכיתה המלאה היא של שישה תלמידים.

יורם ביטון מאגף קידום נוער במשרד החינוך הסביר: "יש כאן משולש שמורכב מהאלמנט הטיפולי (התמיכה הרגשית), החינוכי (ההשכלה) והיבטים חברתיים עם מרכיב מקדם של הרבה העצמה. 70 אחוז מהתלמידים של המסלול מסיימים 12 שנות לימוד ומתגייסים, חלקם אפילו עם בגרות.

אתי בן נון, מנהלת היחידה לקידום נוער, אומרת: "מגיעים חבר'ה שקיבלו כל כך הרבה חבטות מהמערכת, ילדים שאמרו עד עכשיו ש'מורידים' אותנו ועכשיו שמחים ללמוד".

אילן הדס, מנהל אגף החינוך במועצת תל מונד: "זה לא עוד בית ספר ביישוב. אני רוצה שעוד בתי ספר ילמדו מבית הספר הזה, ולכן בכל דיוני מנהלי בתי הספר אני מתעקש שיהיה ייצוג מכאן".

אתי בן נון: "מרגש לראות תלמידים שחוו הרבה כשלונות ויש להם דימוי עצמי נמוך פתאום חווים הצלחה ואז הזיק ניצת. ומהרגע הזה הם מגיעים לאן שהם לא האמינו שיגיעו לעולם".

יורם ביטון, שרואים עליו את האהבה לפרויקט, אומר: "הם רוצים להוכיח לנו שלא צריך לוותר עליהם".
והצוות לומד לא לוותר.

× × ×

אורית צריכה ללכת לעבודה שלה בקצבייה אז היא ואני תופסות שיחה בצד. היא הגיעה לכאן בגלל בעיות חברתיות. "כשתלמידים היו צועקים עליי קללות, היועצת אמרה: 'אולי הם צודקים?'. ופה זה אחרת. פה המורה מציעה לי טרמפ. לא הייתי רגילה לסמוך, להיפתח, אבל פה אפילו יש גישה לאוכל כל הזמן. ואפשר לצאת החוצה אם קשה לך".
"זו גישה כמו בית", אני אומרת לה.

אורית אומרת: "לא כמו. זה בית. אם יש לי כמה שעות לפני העבודה אני נשארת פה."

"וההורים?", אני שואלת.
"הם מאושרים לראות אותי ככה", היא עונה. "התקשרתי לאמא כשקיבלתי 100 במבחן, והיא אמרה אין סיכוי וצלצלה למורה לברר".

עינת ברגר עמיחי, המורה ללשון, מסבירה: "הייתי מחנכת של כיתה רגילה גדולה והרגשתי מיוסרת שאני לא מגיעה לכולם".
עמיר: "את לא מאמינה כמה מורים כאן צלצלו לשאול אותי איך היה לי במגן".

"מה היית עושה אם לא היית פה?", אני שואלת אותו.
"אם לא הייתי פה הייתי בשום מקום. המקום הזה הציל אותי".
עכשיו הוא עושה בגרויות. בגאוגרפיה הוא הוציא 100.

רון, תלמיד אחר, ששרוע על פוף במועדון, בין שולחן הביליארד לשולחן עם סמלי המדינה שסודר לקראת יום העצמאות, אומר: "חצי שנה לא הלכתי לבית הספר. אני שליח של פרחים והבאתי לכאן פרחים פעם. אמרתי לעצמי שפה אני כן אלמד."

× × ×

בנאומה המכונן אמרה מרים פרץ: "עומדת אני כאן היום מולכם נבוכה. לצד עמיתיי, אנשים רמי מעלה שיצרו, כתבו, חקרו והמציאו, אנשי חזון ועשייה, אנשי אמונה. קטונתי, אין בידי יצירה, לא אוכל להצביע על תגלית שגיליתי או על נוסחה שפתרתי". במילים אלו היא ענתה על ביקורת שנרמזה על הבחירה בה.

הרבה פעמים פגשתי את מרים פרץ מעודדת משפחות שכולות, מחזקת אנשים שחוו אובדן. והיא מחבקת והיא נוגעת והיא שם בשבילם. "יש לי לב אחד שנשבר שלוש פעמים בהודעות שבר נוראיות, נפילת בני אוריאל בקרב בלבנון, פטירת אליעזר אישי משברון לב ונפילת בני השני אלירז בקרב בעזה. מתוך תהומות הכאב, נבעו מעיינות של אהבה וכשהלב מלא אמונה, הוא יכול לעמוד באתגרים קשים, יכול ליצור יצירות גדולות. זוֹ יצירתי. היא נטועה בלבבות, הפכתי את יגוני לניגון חדש".

ואני יודעת שהיא נתנה כוח להרבה משפחות שהניגון שלהן נקטע.
אבל עוד דבר אחד היא אמרה, בסוף נאומה. "וממך אלוהיי אבקש רק דבר אחד: שלעולם אף ילד לא יגדל ללא יד לאחוז בה וחיבוק להתנחם בו".

× × ×

ונזכרתי בה, מלווה את היתומים הקטנים ליום הראשון בבית הספר אי שם באודסה. מקיימת את חלומה.

אבל היה עוד דבר אחד שהבנתי בשבוע הזה. כשביקרתי בתוכנית היל"ה.
הבנתי שיש עוד משהו שהיא עשתה שם על הבמה — היא ייצגה את המורים.
את התפקיד המדהים והחשוב הזה.

מרים, יש בידייך יצירה כמו שיש בידי ובלב כל מורה: התלמידים שלכם.
נפשם ורוחם.

וזו היצירה הכי גדולה שיכולה להיות.

× × ×

הם ייצרו את העתיד שלנו.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו