משפחת לרנר מאודסה לקרית אתא

צילום: נחום סגל

במשך שנים רבות היתה ילנה לרר (48) האשה שעזרה ליהודים לעלות לישראל מאודסה. היא פעלה באוקראינה במסגרת הסוכנות היהודית, וסייעה לאלפי יהודים להגשים את חלומם.

לפני שנתיים החליטה שהגיע זמנה לעשות עלייה, ועברה את התהליך עם שני ילדיה, גלב (עשר) וונדה (26). מאז פברואר 2016 הם בקרית אתא.

ילנה: "אבא שלי עלה ראשון לישראל, כבר בשנת 1994. כל השנים אמרנו שעוד מעט נעלה, ועשינו את זה לאחר שהוא נפטר. רציתי שהילדים שלי יגדלו במולדת של אבא שלי ויחיו כאן. זה מה שהרגשתי כל השנים, עד שהגשמנו את החלום ואנחנו פה".

הבת ונדה סיימה באוקראינה לימודי מיקרוביולוגיה בהצטיינות, ופה התקבלה ללימודי דוקטורט באוניברסיטה העברית ועובדת במעבדה בבית החולים הדסה בירושלים. גלב לומד בבית ספר יסודי בקרית אתא.

ילנה מאוד פעילה במועדון העולים בעיר, מגיעה לכל הפעילויות, שרה במקהלה ומרגישה שהגיעה לביתה האמיתי. לפרנסתה היא עובדת במחלקת התחזוקה במפעל באזור מפרץ חיפה.

"בשנה שעברה נסענו כולנו לחגוג את יום העצמאות בירושלים ביחד עם הבת, שלומדת שם לדוקטורט. ראינו מופעים, וזה היה מאוד מרגש. באוקראינה לא הרגשתי שאני בבית כפי שאני מרגישה פה, במקום שאני שייכת אליו, וזה טוב לי. גם הילדים שלי שמחים פה. בכלל, פה אני רואה אנשים שמחים ברחוב, מחייכים. גם קלטו אותנו יפה ונתנו לנו את כל העזרה שהיינו צריכים".

ואיך אתם מתכוננים לחגוג את יום העצמאות השנה?
"השנה הבת ונדה מגיעה לקרית אתא כדי להיות איתנו, ונצא לחגוג כולנו בפארק, לראות את המופעים. אני מרגישה שמחה לקראת היום הזה".

משפחת פרידברג מארה"ב לקרית שמואל

צילום: נחום סגל

ברוס (56) ונעמי (49) פרידברג עלו לפני תשעה חודשים ממדינת מיין בארה"ב עם ילדיהם, מעיין (14) ויוסף אשר (שש), ומתגוררים כיום בקרית שמואל. בת נוספת, חנה (18), עלתה לארץ לפני שנתיים במסגרת פרויקט "נעלה", ולומדת כיום בכפר סבא.

מעיין לומדת באולפנה סגולה בקרית מוצקין, ויוסף אשר בגן עירוני בקרית שמואל. לנעמי יש גם שני ילדים גדולים מנישואים קודמים, אבי (28) ועקיבא (27), המתגוררים בארה"ב. בארה"ב עבד ברוס כפסיכולוג בבית חולים פסיכיאטרי.

נעמי לימדה רוב הזמן את הילדים בבית, וכשגדלו עבדה במשך שנתיים בטיפול בקשישים ובהוראה בתלמוד תורה. כיום ברוס נמצא עדיין בתהליך של חיפוש עבודה. נעמי עובדת מהבית בתמלול מסמכים לבית המשפט בארה"ב.

למה עליתם לארץ?
ברוס: "אנחנו ציונים, ואנחנו רוצים שהילדים שלנו יגדלו עם ילדים יהודים בארץ. בבית הכנסת במיין הילדים שלנו היו היחידים. במקום שגרנו בו לא היו יהודים".

איך אתם מרגישים כאן?
נעמי: "יותר טוב ממה שחשבנו. חשבנו שיהיה יותר קשה עם כל הביורוקרטיה, אבל רוב הדברים הלכו לנו בקלות".
ברוס: "השכנים שלנו נעימים מאוד".

המציאות עונה על הציפיות?
נעמי: "בכמה דברים כן ובכמה - לא. לדוגמה, חשבתי שהילד שלי ילמד הרבה יותר בגן, שהוא יבוא הביתה ויידע את כל פרשת השבוע, אבל אני רואה שהוא לא יודע כל כך הרבה".

איך ציינתם את יום העצמאות בארץ מוצאכם?
ברוס: "תמיד ידענו מתי יום העצמאות של ישראל, אבל שם זה יום רגיל. את יום העצמאות של ארה"ב כולם חוגגים".

מהו יום העצמאות ה-70 עבורכם ואיך אתם מתכוונים לחגוג?
נעמי: "אנחנו לא רוצים לנסוע. נסענו בחול המועד, והיו המון אנשים. מאיפה שאנחנו באנו, אפשר ללכת לחוף הים ולהיות לבד שם. נישאר כאן ונראה מה יש בשכונה".

מה אתם הכי אוהבים בארץ?
ברוס: "לראות איך הילדים לומדים לדבר עברית והופכים לישראלים יותר מאיתנו".
נעמי: "זה היה החלום שלי. הרבה שנים חיכיתי לזה. אני מרגישה שזה הבית שלי. מה שאני אוהבת זה שאני יכולה ללכת לסופר והכל כשר".

מה פחות טוב בארץ?
נעמי: "הרבה אנשים פה מעשנים. אני לוקחת את הילד לגן משחקים, ואנשים יושבים ומעשנים. בארה"ב זה אסור. קשה לי מאוד שהילד שלי צריך לנשום אוויר כזה".

ברוס: "לי הכל טוב. אני מאוד שמח להיות פה".

מה האוכל הכי אהוב?
נעמי: "פלאפל לי, פיצה לילדים ואייס קפה. פה האייס קפה זה משהו אחר".
ברוס: "סלטים".

מה החלום הכי גדול שלכם בארץ?
נעמי: "שכל המשפחה שלנו תגיע מארה"ב".
ברוס: "למצוא עבודה ושהילדים שלנו יהיו ישראלים".
מעיין: "ללכת לצבא".

משפחת קוקורוב מאוקראינה לקרית מוצקין

צילום: נחום סגל

דריה (27) וארטיום (31) קוקורוב ובתם מאשה (חמש) עלו לארץ לפני כחודש וחצי מאוקראינה ומתגוררים בקרית מוצקין. בארץ מוצאם דריה עבדה כמזכירה וארטיום היה עובד סוציאלי בבית כלא. היום הם ממתינים לאולפן וטרם החלו לעבוד. מאשה נמצאת בגן עירוני.

למה עליתם לארץ?
דריה: "רצינו לעשות את זה כבר מזמן. גרנו באזור מלחמה, בקו העימות".

איך הציפיות לעומת המציאות?
ארטיום: "זה 90 אחוז מהציפיות שלנו. ידענו לאן אנחנו מגיעים, כי יש לנו משפחה כאן, וקיבלנו הרבה מידע לפני כן".

איך ציינתם את יום העצמאות בארץ מוצאכם?
דריה: "באזור שבו גרנו העדיפו שלא להתקהל. כולם העדיפו להישאר בבתים שלהם".
ארטיום: "אבל בחלקים אחרים של המדינה חגגו עם דגלים ומוזיקה. דומה מאוד לפה".

מהו יום העצמאות עבורכם, ואיך אתם מתכוונים לחגוג?
דריה: "יש אווירה מאוד מיוחדת. כבר חודש לפני היו דגלים בכל מקום, וזה הורגש. אנחנו מאוד מתרגשים וגאים להיות חלק מזה".
ארטיום: " יש כאן תחושה של אחדות למרות שהאנשים כאן שונים. עוד אין לנו תוכניות ליום העצמאות. כנראה נבלה עם המשפחה שלנו".

מה אתם הכי אוהבים בארץ?
דריה: "יכולת למימוש עצמי. האפשרות להתפרנס בכבוד בכל עבודה, ולא כמו המצב שהיה באוקראינה. אני גם אוהבת שיש הרבה דברים לילדים, כמו גני משחקים".

ארטיום: "את האנשים ואת היחס שלהם לחיים, שהוא הרבה יותר שמח, קליל ופשוט".

מה הכי פחות טוב בארץ?
ארטיום: "אנשים לוקחים דברים יותר מדי בקלות, ואפילו לא אוספים את הצואה של הכלבים שלהם".
דריה: "בינתיים אני אוהבת הכל. לאנשים כאן יש ראש אחר לגמרי, והמנטליות שונה. ייקח לנו זמן להתרגל לזה".

מהו האוכל הכי אהוב, ומה אומר מבחינתכם להיות ישראלי?
דריה: "אני אוהבת חומוס, טחינה. ישראלי זה להיות חופשי בכל המובנים. חופשי לבחור, חופש ביטוי. רק עכשיו אנחנו מבינים את זה".

מה החלום הכי גדול שלכם בארץ?
ארטיום: "החלום הקטן זה לבקר באילת. החלום הגדול הוא מימוש עצמי בארץ מכל הבחינות, מקצועית, משפחתית, ושיהיה טוב".
דריה: "בשבילי זה בית קטן עם גדר לבנה וכלב".

משפחת פאלק מארגנטינה לקרית ים

צילום: נחום סגל

אברהם ומלכה פאלק עלו לפני חודש מארגנטינה עם התאומים שלום ונחמה (חמש), הבת פריידה (שלוש) והתינוקת ליבה (עשרה חודשים). הם נמצאים במרכז הקליטה בקרית ים, וזה יום העצמאות הראשון שלהם בארץ.

למרות שמדובר במשפחה של חסידי חב"ד, בניגוד לזרמים אחרים בעולם החרדי, בני המשפחה רואים ביום העצמאות חג שצריך לשמוח בו, להתרגש ולחגוג.

אברהם חזר בתשובה לפני כ-12 שנה: "יש חרדים שלא רואים ביום העצמאות חג. אנחנו חושבים שיום העצמאות הוא הנס הגדול ביותר שהקדוש ברוך הוא עשה לעם ישראל בדור הזה. בחב"ד אנחנו רואים ביום העצמאות את הצעד הראשון לקראת בוא המשיח".

אברהם כבר ביקר בישראל כמה פעמים, למד בישיבה בירושלים וגם מדבר עברית שוטפת. גם מלכה דוברת עברית, והקליטה קלה יותר, כי הם מכירים לא רע את ישראל.

מדוע עליתם לארץ?
אברהם: "זה אידאולוגיה נטו. רצינו שהילדים שלנו ילמדו בישראל. מצב החינוך שם לא טוב. שם הילדים יוצאים מהבית, הולכים לבית הספר וחוזרים ישר הביתה. לא יוצאים לפארקים, לחוגים. יש הרבה גנבים והרבה אנשים לא טובים. גם הכלכלה שם קשה. יש אינפלציה, והמחירים עולים כל הזמן.

"היו לי שתי חנויות למכירת מכשירים סלולריים וגם מכרתי ברשת, אבל זה לא הספיק. רק חינוך הילדים עלה 1,000 דולר בחודש, שירותי הבריאות עוד 700 דולר, הוצאות הבית, שכר הדירה, השכרת החנויות - והמחירים רק עולים בכל חודש בגלל אינפלציה.

"אם בארגנטינה משפחה צריכה 10,000 דולר כדי לעבור חודש, בישראל מספיקים 5,000 דולר, אפילו פחות. אבל, בשורה התחתונה עלינו בגלל החינוך של הילדים. ארץ ישראל היא המקום הכי טוב בעולם ליהודים לחיות בו".

מה אתם מתכננים ליום העצמאות?
"זה יום העצמאות הראשון שלי כתושב הארץ. נהיה במרכז הקליטה בקרית ים, בסמוך לפארק שבו נערכות ההופעות של יום העצמאות, ואין לי ספק שנהיה שם. אנחנו מתרגשים מאוד. כשירדנו מהמטוס, כולנו בכינו, כי הגענו הביתה".

משפחת פושקו מאוקראינה לקרית אתא

צילום: נחום סגל
אלכסנדר (38), סבטלנה (35), נסטיה (עשר) וולדיסלב (חמש) הגיעו לארץ באפריל 2017, בדיוק לפני שנה, מהעיר קריבוירוג באוקראינה.

יום העצמאות הקרוב יהיה השני שיחגגו בארץ. העלייה לארץ לא היתה קשורה לציונות, אלא לצורך הטיפולים הרפואיים של הבת נסטיה, תלמידת כיתה ג' כיום, שחלתה בסרטן. הטיפול באוקראינה היה לא מספק, ומטרת העלייה היתה קודם כל הטיפול בבת.

סבטלנה: "באוקראינה לא נתנו הרבה סיכויי החלמה לילדה. אני אומרת בפה מלא: עלינו לישראל לא בגלל ציונות, אלא כדי להציל את חייה. באנו לפה קצת לפני יום העצמאות שעבר, ויש לנו משפחה בקרית אתא. יצאנו כולנו לפארק, כדי לחגוג את יום העצמאות, אבל הילדה הרגישה לא טוב ומהר מאוד חזרנו הביתה".

מאז הילדה מטופלת ברמב"ם, ולדברי האם חל שיפור ניכר במצבה במהלך השנה האחרונה. המשפחה החלה רק לאחרונה ממש להיקלט בארץ, לאחר שבמשך כל השנה ההורים הקדישו את זמנם לטיפול בנסטיה.

כעת הילדה החלה ללמוד, וההורים החלו ללמוד עברית. במהלך השנה אף שלחה מחלקת הקליטה מורה שעזרה לנסטיה ללמוד עברית בין הטיפולים שעברה. אלכסנדר עובד כיום כתחזוקן ברכבת ישראל, והאם נמצאת עם בתה.

סבטלנה: "אחרי שנה בישראל, אני מרגישה שפה יש לי תקווה, ולא רק בגלל הבת. התחלנו להבין שהעתיד שלנו כאן, ואנחנו רוצים שהילדים שלנו יגדלו בארץ ישראל. אני חייבת לומר תודה לכל אלה שעזרו לנו לעבור את התקופה הקשה הזאת.

אנשים פה עזרו לאורך כל הדרך ומתנהגים איתנו כל כך יפה בכל מקום. אני ממש מתרגשת לקראת יום העצמאות הזה, ואני סוף סוף מרגישה שהגעתי לבית שלי, למקום שלי, ושמפה לא אלך למקום אחר".

מה התוכניות ליום העצמאות?
"אבא של בעלי עבר ניתוח לב פתוח, ואני מקווה שהוא ירגיש טוב. אם כולם ירגישו טוב, נצא כמו כולם לפארק כדי לחגוג את יום העצמאות, וגם נעשה פיקניק, כמו כל הישראלים".

משפחת קולרדו מונצואלה לקרית ביאליק

צילום: נחום סגל
משפחת קולרדו - שושנה (42), אלברטו (53) ושרה (חמש) - עלתה מונצואלה לפני כשנה ומתגוררת בקרית ביאליק. בונצואלה עבדה שושנה כמעצבת אופנה ומעצבת פנים, ואלברטו היה מנהל כספים בחברה. בארץ שושנה מטפלת בגן ילדים, ואלברטו מטפל בקשישים. שרה בגן עירוני בעיר. לאלברטו יש שני ילדים נוספים מנישואים קודמים, שהתגוררו בעבר בקיבוץ בארץ ושירתו בצבא".

למה עליתם לארץ?
אלברטו: "החיים שם היו קשים ומסוכנים. אם אתה מסתובב בחוץ, יכולים לשדוד או לחטוף אותך. בשנה האחרונה היתה בעיה להשיג מזון ותרופות. בנוסף, המשפחה שלי מאוד ציונית. אבא שלי ודודה שלי תרמו לבניית מוסדות בישראל. אבא שלי רצה לעלות לארץ ולא הספיק".

איך אתם מרגישים כאן?
שושנה: "הבת שלי הולכת איתי ברחוב ואומרת: 'אמא, אני אוהבת את ישראל'. אני מרגישה פה בבית. זה לא קל, אבל אנחנו מאושרים".

איך הציפיות לעומת המציאות?
אלברטו: "זה מאוד שונה מהחיים בונצאולה. שם לא הולכים לפארקים. פה הילדה יכולה ללכת לבד. זה יותר ממה שציפיתי. כל החיים אמרו לי שהישראלים הם אנשים מאוד קשים, אבל הישראלים שפגשנו תמיד ניסו לעזור לנו והיו מאוד פתוחים איתנו".

איך ציינתם את יום העצמאות בארץ מוצאכם?
אלברטו: "כשהיינו צעירים, חגגנו את יום העצמאות של ונצואלה, אבל לאחרונה כבר לא. עושים שם תהלוכות זיקוקים ועוד. כיום קשה יותר להיות יהודי בונצואלה".

מהו יום העצמאות 70 עבורכם ואיך תחגגו?
אלברטו: "המשפחה שלי היתה ציונית, ולכן עבורי להיות כאן ולחגוג 70 שנה למדינה זה מאוד מרגש. אני ביקשתי יום חופש כדי שאוכל לחוות את יום העצמאות בארץ ולהיות חלק ממנו. כנראה נלך לאירועים פה, או בחיפה".

שושנה: "אני מאושרת להיות כאן בזמן הזה. תלינו את דגל ישראל במרפסת. אני מאה אחוז ישראלית. אנחנו עדיין לא יודעים איך נחגוג".

מה אתם הכי אוהבים בארץ?
אלברטו: "אני רואה אנשים רבים אחד עם השני, ואחרי חמש דקות מתחבקים. בונצואלה, או בכלל באמריקה הלטינית, דבר כזה לא יקרה".

שושנה: "אני אוהבת הכל. כל האנשים שנפגשנו איתם היו מדהימים".

מה הכי פחות אוהבים?
שושנה: "אנשים פה מאוד קולניים וצועקים. הם גם לא מחכים בתור. קשה לי לפעמים כשאני מתגעגעת למשפחה שלי ולעבודה הקודמת שלי כמעצבת".

האם תהיו פעם ישראלים כאלה?
שושנה: "בטח. אם יצעקו עלי, גם אני צעק. אני ישראלית".

מה האוכל הכי אהוב?
שושנה: "חומוס, פלאפל וסלט ישראלי".
אלברטו: "הרבה סלטים ושקשוקה".

מה החלום הכי גדול שלכם בארץ?
שושנה: "אני רוצה שיהיה לי עסק עצמאי ביחד עם בעלי. אני רוצה לעבוד עם בעלי ושיהיה לי יותר זמן לבלות עם הילדה".

נעמי: "הרבה אנשים פה מעשנים. אני לוקחת את הילד לגן משחקים, ואנשים יושבים ומעשנים. בארה"ב זה אסור"

ילנה: "פה אני מרגיש שהגעתי סוף סוף למקום שאני שייכת אליו, וזה טוב לי. גם הילדים שלי שמחים פה"

ארטיום: "אנשים לוקחים דברים יותר מדי בקלות, ואפילו לא אוספים את הצואה של הכלבים שלהם"

אברהם: "בשורה התחתונה עלינו בגלל החינוך של הילדים. ארץ ישראל היא המקום הכי טוב בעולם ליהודים לחיות בו"

אברהם: "בשורה התחתונה
עלינו בגלל החינוך של הילדים. ארץ ישראל היא המקום הכי טוב בעולם ליהודים לחיות בו"

אלברטו: "אני רואה אנשים רבים אחד עם השני, ואחרי חמש דקות מתחבקים. בונצואלה דבר כזה לא יקרה"

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו