היא מזיזה את הארון וחושבת. היא מנקה את האבק וחושבת. היא חושבת על הידיים הקטנות והזריזות של בנה, לידור ז"ל, שתמיד עזר לה לסחוב ולנקות לקראת חג הפסח. "בימים האלה, רגע אחרי האזכרה ורגע לפני החג, האוויר חונק", אומרת רונית אילן (49) ושותקת.

16 שנים עברו מהיום שבו התהפכו חייה של משפחת אילן מראשון לציון, "והלב", אומר שמעון (52), "מחולק לחדרים: חדר החיים שלפני ושני חדרים לחיים שאחרי, אחד לעצב ואחד לאור".

בחדר העצב דולק תמיד נר הזיכרון לשני ילדיהם של שמעון ורונית, לידור (11) ואוריה (שנה וחצי), ולעוד שישה מבני משפחתה של רונית, שנהרגו במרץ 2002 בפיגוע רצחני בירושלים. בחדר האור נמצאת סרן נוי (24), שהיתה רק בת שמונה כשאירע הפיגוע. אל חדר האור שלה הצטרפו גם שליו (15) וטליה (14), שנולדו לאחר האסון. "זאת הפעם הראשונה שכולנו יושבים יחד ומדברים על זה", אומרת טליה בדמעות. "אנחנו הילדים שנולדו אחרי", מוסיף שליו. "נולדנו לתוך מצב קיים, להורים חזקים ולאחות חזקה. למדנו שאסור לעצור, שצריך ללכת תמיד קדימה".

החיים שלפני

רונית ושמעון נישאו בשנת 89'. "לא באנו מבתים עשירים. התחלנו מאפס והיו לנו הרבה שאיפות", אומרת רונית. "לשמעון היה עסק גדול לשטיפת רכבים ואני עבדתי בחברת מחשוב. נולדו לנו שלושה ילדים, עבדנו סביב השעון והתרוצצנו כמו מטורפים כדי להצליח".

"ההורים היו עסוקים בפרנסה", אומרת נוי. "לידור, שהיה מבוגר ממני בשלוש שנים, היה כמו הורה עבורי. היינו מאוד קשורים. הוא היה לוקח אותי מבית הספר, היינו אוכלים יחד, מכינים שיעורים ומחכים לאמא. הבית היה אקטיבי, כל הזמן בעשייה, בבישולים, בנקיונות. לידור היה אלוף במחשבים והמבוגר האחראי. הוא לקח אותי לחברות, נסע למכולת על קורקינט ודאג לכולם. כמו מגנט הוא היה. הערצתי אותו ותמיד הרגשתי בצילו. כשאוריה נולדה היא תפסה את המקום של הקטנה והחמודה ואני נשארתי קצת בצד".

שליו, שמעון, נוי, רונית וטליה אילן. צילום ריאן

שמעון: "שבוע לפני הפיגוע קניתי לרונית אוטו חדש. ישבנו במסעדה והמלצרית הגיעה עם קינוח ומפתחות. היתה לנו תחושה שהגענו למקום הטוב שעליו חלמנו. הייתי בן 36 בסך הכל, והיה לי הכל: פרנסה טובה, ילדים מוצלחים, בריאות, בית תוסס, שמחה, עצבים. כל מה שיש בבית רגיל".

טליה: "מוזר לי לשמוע את זה. אנחנו נולדנו למציאות שבה ההורים מקבלים אותנו כל יום בצהריים עם ארוחה חמה וזמינים עבורנו כל הזמן".

שמעון: "עבדתי כמו חמור. לידור היה מבקש ממני, 'אבא, אל תעבוד קשה'. הוא רצה שאהיה איתו יותר. כשהכל קרס לי מול העיניים הבנתי מה פספסתי".

הכי טובה שיש
2 במרץ 2002 היה יום של שמחה. "האחיין שלי עלה לתורה ואת השבת חתן עשו בבית הארחה בירושלים, בשכונת מאה שערים", אומרת רונית.

נוי: "זאת הפעם הראשונה שהיינו ביחד עם כל המשפחה מצד אמא, כולל הצד החרדי. היתה אווירה משפחתית, טיילנו ברגל, התרוצצנו עם בני הדודים. לא הרגשנו שמשהו רע עומד לקרות. שבוע קודם לכן שאלתי את אמא, 'מה זה פיגוע?' היא הסבירה לי שזה מישהו שרוצה למות ומחליט לקחת איתו אנשים נוספים לשמיים. חשבתי שזה מוזר, למה שמישהו ירצה לקחת איתו לשמיים אנשים שהוא לא מכיר? ואז המציאות הדגימה לי מה זה פיגוע, איך זה נראה, איך זה מרגיש, עד כמה זה כואב ולא מרפה".

שמעון: "בצאת השבת ירדנו לרכבים. אוריה היתה בעגלה לידי, לידור האזין למוזיקה ברכב החדש, ונוי ורונית היו בבית ההארחה. פתחתי את תא המטען כדי להכניס את הדברים. לידור יצא לכיוון שלי, ואז נשמע בום ענק. לא הבנתי מה קרה. כשהרמתי את הראש ראיתי את התופת סביבי. שדה קרב. מראות שעד היום אני לא יכול להשתחרר מהם".

נוי: "שמענו ארבעה בומים חזקים, הבניין רעד, דברים נפלו מהתקרה, ואז היה שקט מוחלט. אמא תפסה אותי חזק ורצה. ראיתי את ילד הבר מצווה עם החולצה הלבנה מלאה כתמי דם. הרגשתי כמו בסרט אימה, בתוך עשן. לא הבנתי איפה כולם".

כשהתבהרה התמונה התברר גודל האסון. לידור ואוריה נרצחו, וכמותם גם אחיה של רונית, שלמה נחמד (40), רעייתו גפנית (32), שתי בנותיהם, שירז (6) ולירן (3), ושני האחיינים, שאול (14) ואליהו אברהם (15) נחמד. שמעון, שנפצע, אושפז ונותח, "והדבר היחיד השלם שנשאר לנו היה נוי", אומרת רונית.
נוי: "גם שנים אחרי קשה להבין איך זה שברגע אחד הכל מתנפץ בפרצוף, ואין יותר לידור ואוריה ואין דודים ואין בני דודים. כולם מתים. אני זוכרת שאבא אמר לי, 'עכשיו נשאר לי רק אותך', ואני לא הבנתי איך זה יכול להיות".

נוי עם לידור ואוריה ז"ל. צילום: פרטי

"התחושה היא שיש לך חור ענק בלב שאי אפשר למלא", אומר שמעון. "אתה נמצא במצב של הלם, תדהמה, אשמה, חוסר הבנה וחוסר אונים. למזלנו היתה לנו נוי, שגרמה לנו לעמוד על הרגליים ולהחליט לחיות. אלמלא היא לא היינו פה".

נוי: "עד כיתה י"א חשבתי שזה חלום, שתכף תהיה תחיית המתים ולידור ואוריה יחזרו אלינו. מהצל של לידור הפכתי למרכז העניינים בבית. כולם אמרו לי, 'תהיי חזקה בשביל ההורים', אז הייתי חזקה. לא בכיתי לידם כי פחדתי שיכאב להם. כשהלכתי עם אבא לבית העלמין הוא היה מתפרק, ואני הייתי חושבת על דברים אחרים, רק כדי לא לבכות לידו. כעסתי על לידור ואוריה שהשאירו אותי לבד, הרגשתי שאני צריכה למלא את מקומם, בעיקר את של לידור, ולא ידעתי איך עושים את זה. הייתי 'הילדה מהפיגוע', אז כולם ריחמו עלי או התרחקו ממני. נכנסתי לבועה וכל מה שרציתי זה לרצות את ההורים, להצטיין, להיות הכי טובה, העיקר שיהיו מאושרים ולא יבכו".

רונית: "הכול התהפך לנו, הבית המלא התרוקן, הפסקנו לעבוד, הרגשנו שהכל אבוד. רציתי להתעורר ולגלות שחלמתי חלום רע, אבל זה לא קרה. מצד שני, ידענו שאנחנו מוכרחים לחזור לשגרה בשביל נוי, לתת לה הרגשה שאנחנו בסדר. היא היתה הסיבה שבגללה קמנו בבוקר. היא היתה מקור הכוח והאהבה. זאת גם הסיבה שעברנו דירה, כדי להתחיל מחדש. אי אפשר היה להישאר שם, במקום שהכל מזכיר וחי מדי".

השכול לא מנהל

כשנה לאחר האסון נולד שליו. 11 חודשים לאחר מכן באה לעולם טליה. "זאת היתה החלטה מושכלת", אומרת רונית. "היינו חייבים למלא את הבית באור חדש, בצחוק, בחיים חדשים".

"אני לא הבנתי שהם חיים בשבילי. תמיד חשבתי שהם לא מרוצים ממני, לכן הביאו לעולם את טליה ושליו", אומרת נוי בדמעות.

"כואב לי שזה מה שהרגשת", אומרת רונית. "את מקור הגאווה והכוח שלנו. תמיד היית, לפני וגם אחרי. בחרנו להביא לעולם עוד ילדים כדי לא להשאיר אותך לבד. כדי למלא את הבית בחיים, כדי לחיות".

טליה ושליו, איך אתם הרגשתם?
שליו: "אני לא מכיר משהו אחר. הבית הוא לא מצבת זיכרון לאחים שלי. הימים הקשים הם בעיקר לפני האזכרה. בשאר ימות השנה אנחנו לא חיים בעצב והשכול לא מנהל את הבית. אנחנו יודעים שהיו לנו שני אחים שמעולם לא הכרנו, ואם כל זה לא היה קורה יכול להיות שלא היינו באים לעולם".

נוי עם האחים שנולדו אחרי הפיגוע, טליה ושליו. צילום: ריאן


נוי: "נשארתי ילדת הסנדוויץ'. מעלי האחים שמתו ומתחתיי האחים שנולדו, ולי נשאר התפקיד לשמור על ההורים ועל עצמי ולא לשדר לעולם עצב, כי העולם לא אוהב עצב".

למה את מתגעגעת?
"אני מתגעגעת ללידור, לדבר איתו, לצחוק איתו. החברים שלו בקשר איתנו. הם כבר התחתנו והפכו הורים לילדים. ואני חושבת מה היה קורה ולאן לידור היה מגיע אילו היה חי היום. מצד שני החיים שממשיכים, אבל אין לי עם מי לדבר על זה, כי אף אחד לא באמת יכול להבין. אחד הדברים שעזרו לי זו העמותה למשפחות נפגעי טרור. שם הרגשתי שכל מה שאני חשה הוא לגיטימי. עד היום אני קשורה למקום הזה, וגם טליה ושליו שם".

חיילים ללא מדים

את ההחלטה להפוך לקצינה קיבלה נוי מתוך הכוח הפנימי שמנחה אותה מיום שהפכה לעמוד התווך בבית. "מאז הפיגוע יש בי צורך חזק להצטיין, לרצות את ההורים, לתת להם להתגאות בי", היא אומרת. "לידור אהב מחשבים ורציתי להמשיך את דרכו. התגייסתי לצבא כדי לעשות את המיטב. שובצתי בממר"ם וידעתי שאהיה קצינה, כי לא מספיק בעיניי לשרת שנתיים. בכל טקס סיום אני פורצת בבכי, כי אחי לא פה ולא הספיק לסיים כלום, לא בית ספר יסודי, לא תיכון ולא צבא. לידור ואוריה מתו בגלל המלחמה על האדמה הזאת כחיילים ללא מדים".

בקרוב היא תסיים את תואר ראשון במדעי המחשב. היא משרתת במפא"ת (מחקר ופיתוח אמצעי תשתיות) במשרד הביטחון, עוסקת בתחום המחקר והפיתוח "ומקבלת כל שנה הצטיינות", אומרת רונית בגאווה. "ממנה מגיע הכוח שלנו, ומשליו וטליה".

שמעון: "הבנו שלדברים חומריים אין שום משמעות. הרווחנו כסף, היה לנו כל מה שרצינו, אבל מה נשאר מזה? בסופו של יום, מה שחשוב זה רק משפחה. לצערי אתה מבין את זה רק כשקורה לך כזה אסון".

רונית: "אנחנו מטיילים, מבלים ומשתדלים לנהל אורח חיים רגיל. הזיכרון והעצב הם חלק בלתי נפרד מסדר היום שלנו, אבל בחרנו להמשיך לחיות, לתת לילדים קרקע יציבה ובטוחה להגשים את החלומות שלהם".

ובחג?
רונית: "בחג נלבש לבן, נשיר מה נשתנה ונמשיך את אותו הדבר, עם החושך והאור שגרים אצלנו יחד".

נוי: "ואני אגיד תודה על האחים הקטנים שלי ועל כך שלא נשארתי לבד. אני יודעת שכולנו עומדים על הרגליים בזכות ההורים החזקים שלי ומודה להם על כך שהם תמיד איתי בדרך שאני עושה. אבא תמיד אומר שאסור להיתקע בעבר, שצריך להביט קדימה. אני חושבת שהצלחנו כי אנחנו מביטים קדימה. חירות אמיתית לא תהיה לאף אחד מאיתנו, אבל אנחנו אנשים לוחמים, ולוחמים לא מוותרים. ניצחנו. עשינו את הבלתי אפשרי".

האחים שלא הכרנו
ביום הזיכרון האחרון יצא לאור ספרה של ד"ר אילנה שניר, 'לידור ואוריה, האחים שלא הכרתי'. הוא מביא את סיפורם של טליה ושליו, השזור בסיפור עץ הזית, שהוא סמל לתקומה ולהישרדות גם בתנאים קשים.

הספר נולד כששליו סירב להשתתף בטקס יום הזיכרון בבית הספר ("לא רציתי שירחמו עלי"), אבל פחד לאכזב את הוריו. "נוי דיברה על זה עם אילנה שניר", מספר שליו, "והיא כתבה את הספר עבור ילדים שחיים בעולם חצוי ונולדו אחרי שהאחים שלהם מתו".

אתם מרגישים שאתם צריכים למלא את מקומם?
טליה: "אנחנו לא במקומם ולא יכולים להיות הם, אבל יש מחשבות שעוברות בראש, כמו, אם זה לא היה קורה האם היינו כאן? או, אם לידור ואוריה היו כאן, מה הם היו חושבים עלינו? אנחנו כבר יותר מבוגרים מכפי שהם היו כשמתו. זה מוזר לחשוב על האחים הגדולים שלך, שבעצם קטנים ממך בגיל. המשמעות היא להיות שייך למשהו נורא גדול שלא היית חלק ממנו אבל באת בעקבותיו. אנחנו לא רוצים להכאיב להורים אז אנחנו נמנעים מלשאול שאלות. כולנו משתדלים להתנהג כמו שצריך כדי לא לאכזב. גם נוי, שעברה דברים שלעולם לא נבין, היא השראה עבורנו. אנחנו מסתכלים עליה ונורא גאים בה, אל המקום שאליו היא הגיעה למרות כל מה שקרה".

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו