העובד שמקבל את פניי בכניסה ליקב טוליפ וממהר לחזור אל מארזי החג שהוא מכין, לא דיבר עד לפני שנים ספורות. "עד גיל 40 הוא היה אילם", מסביר רועי יצחקי, הבעלים ומייסד היקב. "שלושה חודשים אחרי שהחל לעבוד כאן הוא התחיל לדבר. הייתי בהלם, אבל הבנתי מה קרה. אני לא עובד רווחה ולא פסיכיאטר, אבל אני יודע שבעלי צרכים מיוחדים אינם מטומטמים. קשה לחיות עם התחושה שאתה נטל על החברה ועל המשפחה. כשהם עובדים ומשתכרים, אולי לראשונה בחייהם, מישהו צריך אותם ומחכה להם. הם יצרניים, הם מתפרנסים, ויש להם סיבה לקום בבוקר. העובדים ביקב שלי מתפקדים ושמחים, גם המבוגרים שבהם".

יצחקי (40), נשוי ואב לשלושה, הקים את יקב טוליפ לפני 15 שנים. החלטת בזק שהפכה לסיפור הצלחה. הוא משוכנע שלמעורבות החברתית יש בכך חלק. יקב טוליפ הוא חלק מכפר תקווה, בית לאנשים מיוחדים, ומועסקים בו 45 עובדים מהכפר. מקום פסטורלי, מבנים נמוכים, הרבה ירוק בעיניים. הכפר הוקם ב־1964 בידי ד"ר זיגפריד הירש, יהודי בריטי שבתו סבלה מפיגור שכלי קל. הירש קנה מהמדינה את קיבוץ גבעות זייד שעמד נטוש והפך אותו ליישוב קהילתי ראשון מסוגו בעולם. הרעיון היה להציע חיים נורמטיביים ככל שאפשר, וכך חיים גם היום 225 החברים העובדים בענפים השונים.

יקב זה אקסטרים

רועי יצחקי נחת לפני 15 שנה במשרדו של מנהל המקום עם רעיון לא שגרתי. "באתי אליו מפוחד כולי ואמרתי שאני רוצה להקים כאן יקב עם היינות הכי טובים ולהעסיק את תושבי המקום. הוא נתן לי חיבוק אבהי ואמר שהרעיון מדהים והוא איתי במאה אחוז. שכרתי חדרון של 50 מ"ר והתחלתי לעבוד. בבציר של אותו קיץ היו לי 7,000 בקבוקים. שנה לאחר מכן עברנו לרפת הנטושה, ואת המכלים בנינו בשלבים. למתקן מגיעים אשכולות ענבים, עוברים את תהליכי העבודה ויוצאים בבקבוקים. העבודה משתנה בהתאם לעונה. היו לי שלוש מטרות: לעשות יין הכי טוב שאפשר, להתפרנס ולתרום לקהילה".

רועי יצחקי ביקב טוליפ. צילום: נחום סגל


למה דווקא יקב?
"כשהייתי בן 25, סטודנט שנה א' לכלכלה ומינהל עסקים, ביקרתי בתערוכת יין, והחלטתי שאני רוצה להקים יקב קטן. אני בן זקונים במשפחה של חובבי יין וההורים תמכו ברעיון ועזרו כלכלית".

רעיון יקר ובעייתי. לא ניסו להוריד אותך מזה?
"דווקא כן. הסתובבתי ביקבי בוטיק בארץ, ואחד מבעלי היקבים אמר לי: 'קח עצת חינם, אל תעיז להקים יקב'. יצאתי משם ואמרתי: 'אני הולך על זה'. אני שאפתן ואוהב ללכת נגד הזרם, נגד הסיכויים ולמרות הסיכונים. אני צריך ריגושים ואקסטרים. הסיפוק מהדברים האלה הוא הכי גדול".

ולמה דווקא בכפר תקווה?
"הכפר הוא מובלעת בתוך טבעון, שבה גדלתי. חשבתי שהקמת היקב פה תהיה תרומתי הצנועה לעולם. מתוך אינטואיציה פיתחתי מודל שלא היה קיים בארץ, והוא הפך לסיפור הצלחה בארץ ובעולם. כשהקמתי את טוליפ מובן שהיו עמותות חברתיות וחברות שתרמו לעמותות, אבל לא היה משהו שמשלב בין השניים. בנינו מודל ייחודי ואני מדבר עליו במכללות כשאני מרצה על יזמות חברתית. אני רואה יקבים שמפסידים ומבין את הקשיים. זה שוק תחרותי ורווי. בישראל יש כ־300 יקבים, 250 מהם יקבי בוטיק והשאר גדולים יותר, ותכל'ס, לא שותים הרבה יין בארץ".

אז למה מספרים לנו שהצרכן הישראלי למד לשתות?
"בצרפת, ספרד ואיטליה שותים בממוצע 60 ליטר לאדם לשנה, במדינות מערביות אחרות שותים כ־25 ליטר, ובישראל כחמישה ליטרים לאדם בשנה. היין אצלנו הוא עדיין לא חלק מהתרבות הקולינרית, אבל ההוצאה על היין השתנתה. הישראלים כבר מוכנים לשלם יותר עבור יין איכותי, מעניין ומרגש. כשחושבים על יקב צריך לראות את המורכבות: זה עסק שמערב חקלאות, שיווק, תעשייה, ענבים ברמה גבוהה, ידע וניסיון. לא פלא שמרבית האנשים שנכנסו להרפתקה לא שרדו אותה".

אז איך אתה הצלחת?
"התשובה הרוחנית היא שיש ברכה בקטע החברתי. התשובה הפרקטית היא שהצלחתי בעזרת ניהול נכון, צוות מעולה ומוצר טוב. וכמו בכל שוק רווי, אם תשקיע, תהיה חרוץ, חריף, טוב והגון, תצליח. מובן שצריך גם קצת מזל".

תחביב משפחתי

יצחקי מודה שבתחילת הדרך הוא לא הבין דבר ביין. "לא ידעתי כלום", הוא אומר. "ערב לפני הפתיחה פתאום נבהלתי, לא ידעתי מה אני עושה ומי יקנה יין של מאה שקל שהכינו בעלי צרכים מיוחדים. שכרתי את שירותיו של ד"ר ארקדי פפיקיאן, דוקטור בייננות. קנינו ענבים, הטסנו מאירופה חביות, מכלים ומשאבות והתחלנו לעבוד. הייתי באופוריה. הגשמתי חלום, ייצרתי יין טוב וגם עשיתי דברים טובים בעולם. בשבתות כל המשפחה היתה כאן, וכולם הביעו דעה בתהליכי קבלת ההחלטות. זה היה כמו תחביב משפחתי.

יקב טוליפ. צילום: נחום סגל

"אחרי שנה הודעתי שאני מנהל את העסק לבד ולקחתי את הדברים הכי רחוק שאפשר. היום יקב טוליפ מייצר 330 אלף בקבוקים בשנה, ויש לנו עוד שלוש חברות בתחום היין. עשינו את הצמיחה הכי מהירה שעשה יקב בוטיק ואנחנו יקב הבוטיק הגדול בישראל. אנחנו מייצרים בלנדים ויינות זניים והתמקמנו במאיון העליון בעולם. מבקר היינות הנחשב בעולם, רוברט פרקר, נתן ליין 'בלאק טוליפ' שלנו ציון 91, ויש לנו המון גביעים ומדליות מתחרויות בינלאומיות. פרצנו מוסכמות בעולם היין השמרן כשייצרנו שילובים של זנים לא שגרתיים ומתודולוגיות ייצור שאף אחד לא עשה.

"אנחנו נמכרים בישראל ובעוד 11 מדינות בעולם במסעדות טובות, בחנויות יין מתמחות ובמחלקות יין של טיב טעם. הייתי שמח למכור גם בסופרים, אם היו לוקחים את תחום היין ברצינות. השנה הגענו לחברת השיווק וההפצה הגדולה בעולם, מארה"ב, ושכנענו אותם לעשות מחלקת יין ישראלי איכותי".

כמה עובדים יש כאן?
"בשנים הראשונות העסקתי חמישה אנשים מכפר תקווה, והיום יש 45 אנשים שמתייצבים לעבודה בכל יום בשמונה בדיוק. הם בונים מארזים, מבקבקים, עובדים בחביות, פותחים קרטונים לקראת אריזה. הם מעולים בזה ויש להם המון סיפוק. זה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים והקשר איתם נוצר כל כך מהר. יש בהם משהו טהור. בשנים הראשונות המשכורות הלכו לכפר, אבל בחמש השנים האחרונות הם מקבלים את השכר ישירות".

איך הם מתקבלים לעבודה?
"הם מגיעים אל פאיז חילף, מנהל הייצור, לראיון מאוד מפרגן ותומך. אם התקבלו הם נכנסים לשבועיים או שלושה ניסיון. יש המון סיטואציות לא שגרתיות, שהן גם הנשמה של המקום. היה זוג שנפרד ונאלצנו להחליט מי מהם נשאר. בשורה התחתונה זה משנה חיים".

יש לכם כרמים משלכם?
"יש כרמים שאנחנו חוכרים בגליל העליון, מעט בצפון רמת הגולן ובהרי יהודה, ומגדלים בהם את הענבים".

נתן כנעני ניגש אלינו ומתברר שמדובר בזקן השבט, הדייר הראשון בכפר תקווה והעובד הראשון ביקב טוליפ. הוא מוזמן לכל האירועים המשפחתיים בבית יצחקי ובחודש הבא יחגגו לו ביקב מסיבת יום הולדת 70.

"אני לומד מהם יותר מאשר הם ממני", אומר חילף. "יש כאן הרבה רגש. אני בוס וחבר ואני מרגיש שכולם, בני 20 עד 70, הם ילדים שלי. הם טובי לב, אין בהם תחמנות, הם עושים את העבודה כמו שצריך, ואני צריך רק קצת לייצב אותם. העבודה מכניסה סדר לחייהם ואני רואה עליהם את השינוי לפעמים בתוך שבועיים".

"הריגושים איתם קיימים ביומיום", אומר יצחקי, "בחיבוק, בלהגיד 'אוהב אותך' ו'התגעגעתי'. הם אנשים אופטימיים והרבה יותר שמחים מאיתנו. תרומת היקב לחברה היא בדי־אן־איי שלנו".

מבקבקים יחד

סיפור לידתו של היקב בקיבוץ כישור הפך לחלק מהפולקלור המקומי. מספרים שבשנת 2006, בזמן מלחמת לבנון השנייה, נסע שוקי לווינגר, מנכ"ל הקיבוץ, לאנגליה. מטרתו היתה לגייס כסף מתורמים להקמת מקלטים עבור 120 החברים. "התורמים אמרו שתפקיד המדינה לדאוג למקלטים עבור תושביה", אומר יאיר אונא, מנהל מרכז המבקרים והשיווק של יקב כישור, "אבל הם נתנו לנו כסף לגידול ענבים. ככה הכול התחיל".

כרם הענבים ניטע שנה לאחר מכן, והיום מקיפים את המקום מאה דונם של 11 זנים שונים, אדומים ולבנים. את השרדונה שנטעו בקיץ האחרון יהיה אפשר לשתות בפסח 2021. השנה ייצרו לראשונה גם שמן זית מכרם הזיתים של המקום.

ריצ'רד דייוויס (מימין) ויאיר אונא, יקב כישור. צילום: נחום סגל

הבציר הראשון ב־2010 הניב 8,000 בקבוקים, ושנה לאחר מכן כבר היו 13 אלף. ריצ'רד דייוויס, הכורם והיינן שעלה לישראל מדרום אפריקה בשנות ה־70 מטעמים ציוניים, נטע את הכרמים והקים את הענף. "התאהבתי", הוא מחייך. "האנשים מיוחדים והם מלמדים אותנו על סבלנות וסובלנות וקבלת השונה. והגליל המערבי, אין כמוהו. הוא פראי ולא מוערך מספיק".

"אנחנו לא גבוהים כמו הרי יהודה או רמת הגולן, אבל יש לנו את אוויר הים שאין לאף כרם אחר בישראל", אומר אונא. "יש בסביבה גתות עתיקות שמעידות על כך שהיתה כאן דרך יין בתקופת הפיניקים. אלפיים שנה לא גידלו כאן כרמים עד שאנחנו עשינו את זה. יש לנו כרמים צמודים ליקב, הענבים מצוינים, ובסופו של דבר, יין טוב עושים מענבים טובים. עולם היין הישראלי מנסה להגדיר אזורי יין ואזורי גידול. אנחנו משתתפים בתחרויות וזוכים בפרסים והתברגנו למקום גבוה בצמרת היין הישראלי".

יקב כישור. צילום: נחום סגל


הדיירים של כפר כישורית, לבעלי צרכים מיוחדים, משתלבים בשלבי ייצור היין. בימים אלה כבר מבקבקים את היינות הלבנים של 2017 ואת האדומים של 2016. "אנחנו מייצרים 55 אלף בקבוקים בשנה, והשאיפה היא להגיע למאה אלף", אומר אונא. "אנחנו פונים לקהל משכבה סוציו־אקונומית בינונית ומעלה, והמחירים נעים בין 70 ל־120 שקל לבקבוק. העניין הוא שהכנת בירה ויין הפכה לטרנד שכל אחד רוצה להכין. זה לא מאוד מסובך וגם לא מאוד יקר".

וזו בעיה?
"הבעיה היא שאנחנו אומה שלא שותה יין. יש המון יקבים ואין מי שישתה את כל היין הזה, מה גם שיש יבוא מעולה. לכן חלק מהיקבים עושים הפסקות בייצור. אנחנו עוד לא שם, אבל גם אנחנו מוטרדים. כמו כל יקבי הבוטיק בישראל, גם אנחנו נאבקים כדי לשווק ופוגשים יותר ויותר אנשים שמבינים מה יש להם בכוס, שחשובה להם הסיומת וחשוב להם להרגיש את הזן. התפיסה הייננית שלנו היא לייצר יינות לא מאוד בומבסטיים, יותר קלילים, לא עמוסי אלכוהול ולא עמוסי עץ".

יקב כישור נטוע באחד המקומות היפים בארץ, בתוך כישורית, שהוא כפר לאנשים עם צרכים מיוחדים. כישורית הוקמה על אדמות קיבוץ כישור, שמשתייך לקיבוץ הארצי והוא הקיבוץ הראשון לאנשים עם מוגבלויות.

בשנות ה־80 קמו שלוש היאחזויות נח"ל על הרכס הסמוך לתפן - פלך ותובל, שהפכו בהמשך לקיבוצים, וכישור, שנעזבה לאחר כמה שנים. הקיבוץ הארצי הוסיף להחזיק במטעים שהיו כאן אבל לא היה קיבוץ בפועל, עד שהגיעו יזמי הכפר. היזמים הם שוקי לווינגר ויעל שילה, שהיא גרושתו של סטף ורטהיימר, שחיפשו אחר מקום להקים בו את הכפר וביוני 97' עלו לקרקע.

לפני שש שנים החליטו קבוצת עובדים ובני משפחה של החברים בכישורית להקים את קיבוץ כישור מחדש. על פי האמנה שחתמו, הרווחים מענפי התעסוקה של קיבוץ כישור, בניכוי ההוצאות, מופנים לטובת כישורית, שהיא עמותה ללא כוונות רווח, וכך שתי הקהילות חיות זו לצד זו. בנוסף קיים מימון של סל השיקום והרווחה, ומימון מגיע גם מעמותות ידידים ומתורמים מכל העולם.

כישורית פועל ככפר פתוח שמרבית חבריו נמצאים ברמת תפקוד גבוהה וחלק מחבריו חיים בדירות בכרמיאל. "החברים מגיעים דרך משרד הרווחה וביטוח לאומי ויש רשימת המתנה ארוכה", אומר אונא. "170 החברים החיים כאן עובדים על פי כישוריהם והבית הוא הקהילה התומכת. יש לול אורגני, דיר עיזים, מאפייה, וגם כלבייה שקוטפת אליפויות. הרעיון היה לאפשר לחברים להתפתח ולהיות אנשים פרודוקטיביים ובעלי ערך עצמי, ולכן בנו ענפים שיכולים להתחרות בשוק החופשי. יש גם קבוצות ספורט, ובהן קבוצת ריצה שמשתתפת בריצת חצי מרתון. קבלות שבת וחגים חוגגים כאן על פי המסורת הקיבוצית".

ירון בירן, שמשתייך לקבוצת הרצים ומרבה להתאמן, הוא אחד העובדים הוותיקים ביקב. בימים אלה הוא עובד בין הגפנים עם חרמש מכני. בימים אחרים הוא מסייע בהעמסת ארגזים ועושה כל שנדרש: "אני אוהב בעיקר את ימי הבציר, שבהם קמים בארבע וחצי בבוקר ומתחילים לעבוד עם אור ראשון. אין כמו העבודה בכרם, שעושה שמחה בלב".