היום ששינה את חייו של לביא נאור (55), תושב קרית אתא, היה בדיוק לפני עשר שנים. הוא עבד אז כאיש תחזוקה בבית הספר גורדון בעיר והתבקש להוריד מדף כבד ממקומו ולהעבירו למקום אחר בבית הספר.

מאבק הנכים 2018 יצא לדרך. נאור לביא. צילום: נחום סגל

לביא הוריד חלק מהברגים שהחזיקו את המדף, אבל אז הוא נתלש מהקיר. באינסטינקט, שעד היום הוא מצטער עליו, ביקש לתפוס את המדף, כדי שלא ייפול לרצפה.

עשר שנים עברו מאז, אבל עבור נאור זה כאילו קרה אתמול: "זה היה מדף כבד, משהו כמו 100 ק"ג, וכשבאתי לתפוס אותו, הוא פשוט נפל עלי והפיל אותי. שבר לי את הגב.

"הסבירו לי שאפשר לנתח, אבל יש סכנה שלאחר הניתוח לא אלך יותר, אהיה כל חיי בכיסא גלגלים, אז ויתרתי. מאז, למעשה, החל המאבק שלי.

"אני 100 אחוז נכה. למעשה יש לי 150 אחוז נכות, כולל 50 אחוז קצבה עבור שירותים מיוחדים, עם כל המשמעות של הדבר: היום רגל אחת משותקת לגמרי, רגל שנייה חצי משותקת. אני זז עם קביים, כל היום נופל ונחבל.

"אני לא מצליח לתת שתן לבד, ואני מצנתר עצמי שבע פעמים ביום כדי לתת שתן. אני עובר מלא טיפולים כדי שאהיה מסוגל לתפקד איכשהו. מאיש בריא, שתיחזק דירות ובניינים, הפכתי לאדם שלא מסוגל לטפל בבית שלו, שנמצא במצב תחזוקתי נורא.

"אני לא מסוגל לשבת בצד". לביא נאור. צילום: נחום סגל

מימון טיפולים

נאור נולד בחיפה, בקרית אליעזר. אביו, חיים נאור, היה קצין משטרה בכיר, בין מקימי משטרת ישראל. האם, אתי, היתה מנהלת השקם בחיפה. למשפחה היו חמישה ילדים, לביא היה הלפני אחרון.

נאור: "אחרי השיקום יצאתי לפנסיה מוקדמת מהעירייה. מקבל מהם 1,700 שקל. ביחד עם הקצבה אני מגיע ל-5,500 שקל, ומזה אני אמור לחיות. יש טיפולים שאני חייב לקבל, ואני מממן חלקית, יש רכב שאני חייב להחזיק, אחרת אני לא יכול לנוע בכלל.

"גם אשתי לא מסוגלת לעבוד. אנחנו לא מסוגלים לחיות ממה שמקבלים, ובכל חודש המינוס רק גדל ב-2,000 שקל. יש לי 100 אלף שקל חוב לבנק, עוד 13 אלף בוויזה ועוד 14 אלף בחשבון השוטף. הבנק כבר לוחץ עלי לסגור את החובות, אבל אני פשוט לא מסוגל.

פקקי תנועה

בשנים האחרונות נאור פעיל מאוד בארגוני הנכים, שכבר שנה מנהלים מאבק לא אהוד על העלאה משמעותית של הקצבאות שהם מקבלים. תחילה הוא היה דובר הארגון "נכה הוא לא חצי בן אדם", וכיום הוא פעיל בקבוצת "נכים הופכים לפנתרים", בראשות אלי כהן.

נאור: "יש מלא ארגונים, להערכתי משהו כמו 700, אבל חלקם לא פעילים בכלל. אנחנו כעת ביחד 23 קבוצות נכים שאומרות בפירוש 'לא' למה שהממשלה מציעה. אנחנו מחדשים בימים אלה את המאבק, והוא יהיה ללא פשרות".

מדוע הפיצול הזה? מי צריך כל כך הרבה ארגונים?

"ישנו הקטע של האגו. כל ארגון רוצה לומר 'אני השגתי את ההסכם הכי טוב לנכים'. יש פה מלחמת קרדיטים, וזה מה שהרס את המאבק האחרון. הפעם אני מקווה שזה יהיה אחרת". 

מטה משותף

לציבור, כך נדמה, די נמאס מהמאבק שלכם.

"מההתחלה היתה חלוקה - 50 אחוז הבינו אותנו ותמכו, 50 אחוז היו נגד - וזאת למרות שהובלנו מאבק אנושי. אם היה מגיע אמבולנס, היינו נותנים לו לעבור. יולדת - תמיד פינינו. אבל אין לנו ברירה. עבדו עלינו בעיניים. כעת נפתח המאבק שוב".

אתה אופטימי לגבי המאבק?

"אני נחוש ואופטימי. לא יעזור לממשלה כלום. בסוף היא תשלם את מה שמגיע לנו - שכר מינימום. אנחנו ניאבק בכל דרך אפשרית, נשתק את המדינה הזאת. כל הקבוצות מצטרפות, כי הן מבינות שעבדו עלינו בעיניים.

אתה מסוגל בכלל להמשיך בכך?

"אני בנאדם גמור. אין אדם שבור ממני. נושרות לי השיניים, אני מטופל בקנביס רפואי, אני עם אשה נכה ובן נכה, ואין לי שמחת חיים בכלל. אבל הנכים מתקשרים ואומרים, מה עושים, אי אפשר ככה, ואני לא מסוגל לשבת בצד.

"אנחנו לא שקופים. אנחנו לא מספרים. אנחנו אנשים עם צרכים. ושכולם ידעו: מאבק הנכים 2018 יצא לדרך, והוא יהיה קשה הרבה יותר מכל מה שהיה בשנה שעברה".