התקשורת הסינית המאופקת יצאה מגדרה בספטמבר האחרון. מופע המחול המשותף DU-K (דו־קיום) הפגיש רקדנים ישראלים וסינים על הבמה בשיאן לצלילי מוזיקה מרוקאית וגרם למאות צופים סינים לחדד אוזניים ולשפשף עיניים. עיתון "שנחאי דיילי" תיאר את אייל דדון,28 , יוצר המופע, כ"כוכב עולה בתחום הכוריאוגרפיה הבינלאומית". ב"טיים אאוט בייג'ינג" כתבו ש"מדובר במופע מחול עכשווי ומרתק".

לפני כ־30 שנה, כשהקים חיים אוליאל את להקת שפתיים בשדרות, הוא לא דמיין שיבוא יום ומוזיקה מזרחית תרקיד ישראלים וסינים על במה אחת ב"פסטיבל דרך המשי" הבינלאומי בסין. אבל דדון, הכוריאוגרף והרקדן שהביא את באר שבע לשיאן ואת שיאן לבאר שבע, בחר בטבעיות במוזיקה המרוקאית של אוליאל כדי לחבר תרבויות, צעדים וקצות תבל.

הרקדנים הישראלים והסינים. צילום: הרצל יוסף

"המופע בסין היה חוויה אדירה מבחינתי", אומר דדון. "היה כאן שילוב בין שתי להקות שונות מתרבויות שונות. לכאורה השילוב נראה בלתי אפשרי, אבל למרות השוני מצאנו המון דמיון. למרות שהסינים מקבלים חינוך נוקשה, הטמפרמנט שלהם דומה לזה של הישראלים. גם התפקוד שלהם, כמו שלנו, משתפר במצבי לחץ. בכלל, היו שם חום וחיבוקים ופתיחות ובתוך זמן קצר הם קלטו את הבדיחות הפנימיות וצחקו איתנו. זאת היתה דוגמה לדו־קיום בין מזרח ומערב, בין בייג'ינג ובאר שבע. היה מרגש לראות איך שני עולמות — רקדנים סינים מלהקת Beijing 9cdt ורקדנים ישראלים מלהקת סול — יוצרים מופע בסינרגיה מושלמת".

אצבע משולשת

לפני כשנה, אחרי שקטף פרסים ברחבי העולם, חזר דדון לבאר שבע, כדי להגשים חלום. "רציתי להקים להקה שתציג את הקו האמנותי וההשפעות המקומיות שלי, אבל לא ציפיתי שדברים יתגלגלו רחוק כל כך", הוא אומר.

מה זה השפעות מקומיות?
"כמי שגדל בבאר שבע אני מביא את כל האלמנטים מהילדות: מוזיקה מרוקאית, הפועל באר שבע, משחקי הכדורגל, תנועות מסוימות שמתבטאות בריקוד, וכמובן, המוזיקה של להקת שפתיים ששמעו בבית שלי. המוזיקה מיד יוצרת אצלי דימויים ומצבים שמוצאים את דרכן אל הבמה. אלה יכולות להיות אפילו התנועות והפרצופים שהיינו עושים כילדים, כמו האצבע המשולשת מאחורי הראש שהיינו מסמנים כדי להצחיק".

אצבע משולשת היא חלק מהכוריאוגרפיה שלך?
"בהחלט, שילבתי אותה אפילו במופע הקודם שערכתי בסוזן דלל, ושם התברר לי שזו תנועה בינלאומית. כשהופענו בסין, לי מאן רוי מפסטיבל האמנויות הבינלאומי בשיאן, שוודאי לא מכירה את ההווי בבאר שבע, חשבה שזה מקורי. עובדה שהיא בחרה בלהקת סול ליצור את המופע המשותף עם הרקדנים מבייג'ינג".

ועכשיו שומעים את להקת שפתיים בסין?
"מפתיע לגלות עד כמה המוזיקה האתנית הסינית קרובה לזו שלנו".

תרגום מפוקפק

בימים אלו הגיעה הלהקה הסינית לביקור גומלין בבאר שבע, להציג מופע משותף שעולה בירושלים ובהרצליה. רק כששומעים את צהלות השמחה בעברית ובסינית ורואים את דדון ואת רקדניו מלהקת סול (שנקראת על שם סבתו, סול מויאל) מתחבקים עם שמונת הרקדנים הסינים, אפשר להבין את הקשר העמוק ואת החיבה שנרקמה בזמן העבודה על המופע המשותף. בחזרות דדון מתרגל את רקדניו הישראלים והסינים בשיר במרוקאית שהוא מפזם בעצמו. את צעדי הריקוד הוא סופר בערבית.


אתם מדברים רק עברית, והם רק סינית. איך תקשרתם?
"ריקוד זו שפה בינלאומית. נוסף על כך, אחת הרקדניות הסיניות שלמדה בארצות הברית תרגמה, אם כי לדעתי התרגום היה מפוקפק. במשך חמש דקות תמימות הייתי מסביר מה צריך לעשות, ואז היא היתה מהנהנת בראשה ואומרת לרקדנים שני משפטים בסינית".

והם הבינו?
"בדרך כלל".

"הייתי פשוט מסכמת את עיקרי הדברים שלו", מחייכת לי ז'אנג, 28, מלהקת בייג'ינג, סטודנטית למחול לשעבר באוניברסיטת יוטה, שזהו ביקורה השני בישראל. "אני חושבת שזה הלך מצוין".

ומלבד התרגום, איך היה לעבוד עם רקדנים ישראלים?
"בהתחלה זה היה מוזר, כי הם שונים מאוד מאתנו באופי, אבל הפכנו לחברים הכי טובים".

"למרות הדמיון יש גם לא מעט שוני", מסכים דדון. "לעתים הישראלים מרשים לעצמם לתת פרשנות משלהם ולפעול בחירות יצירתית. לסינים, לעומת זאת, אתה חייב לומר בדיוק מה לעשות".

שזה טוב?
"לא תמיד, כי אתה מצפה למעט יותר ספונטניות. הם צייתנים מאוד, לטוב ולרע, ולא חושבים מחוץ לקופסה. בזמן העבודה המשותפת בנינו תהליך של הבנה וקבלה הדדית. העובדה שעבדנו וגרנו יחד, שישה רקדנים ישראלים ושמונה רקדנים סינים, יצרה הווי משותף".

והתרגלת?
"לסין עצמה לא ממש. עד הרגע האחרון בסין הרגשתי שהכל שם בלתי צפוי לחלוטין. התאמנו בסטודיו מסוים למשל, ויום אחד אנחנו מגיעים אליו, והוא מפורק לגמרי. עשרה פועלים סינים משפצים אותו. יש רגעים שאתה פשוט לא מבין מה קורה. אתה מגיע למצב שאם תיפול פרה מהשמים, לא תופתע. אפילו חווינו רעידת אדמה יחד. זו היתה חוויה מאוד לא נעימה אבל בהחלט מגבשת".

וכל האירועים האלה עולים במופע?
"רעידת האדמה לא, וגם הפרה לא, לפחות לא באופן מודע, אבל מה שכן מופיע הוא צבא הטרה קוטה של העיר שיאן, שנתן לי השראה לקטעים אחדים. ליד המאוזוליאום של צ'ין שה-חואנג, הקיסר הראשון של סין, במאה השלישית לפנה"ס, נקבר צבא חיילים עשויים מחימר, כדי שיגן עליו גם בעולם הבא. יש שם 7,000 דמויות של חיילים בגודל טבעי, ערוכים לקרב בשריון שלהם, עם הסוסים וכלי הנשק. זה עשה עליי רושם מדהים".

מחול הכדורגל

הרושם, מתברר, היה הדדי. המחמאות שהגיעו מסין על עבודתו של דדון היו מרשימות, עד שהיה מי שכינה אותו "ערן זהבי של הרקדנים". אבל דדון, באר שבעי גאה ואוהד מושבע של הפועל באר שבע מילדות, מתנגד בתוקף לכינוי. "ממש לא", הוא מתרעם. "עם כל הכבוד לערן זהבי ולהצלחה שלו בסין, מבחינתנו הוא תמיד יהיה שחקן של מכבי תל אביב. אם רוצים להשוות אותי למישהו, רק לאליניב ברדה או למאור מליקסון או לשניהם".

קצת מוזר להשוות מחול לכדורגל.
"שיחקתי כדורגל כנער ואני יודע שיש המון קווי דמיון. הכוריאוגרף הוא כמו המאמן. גם הגיל הוא מגבלה בשני התחומים. במחול, כמו בכדורגל, יש לך קבוצה שיש בה כוכבים, וכל רקדן, כמו כל שחקן, עובר כמה להקות וקבוצות בחייו. ויש כמובן החלק הכואב של הפציעות, שרקדנים ושחקני כדורגל סובלים מהן. נוסף על כך, יש שחקני כדורגל שלהביט בהם זו הנאה אסתטית, כמו במחול. מליקסון, למשל, רוקד על המגרש".

אבל זה לא אותו כסף.
"ממש לא", דדון צוחק. "הלוואי".


וגם אין סיכוי שלמחול יהיה קהל כמו לכדורגל.
"כמו כדורגל כנראה לא יהיה בשלב הזה, אבל היום זו בהחלט המטרה שלי להביא את המחול למודעות הקהל במידה הרבה יותר גדולה מהיום. זאת הסיבה שהקמנו את להקת סול, ובגלל זה אנחנו עובדים על הקמת בית המחול, שיחנך את הקהל להבין מהו מחול מודרני".

יש מצב שקהל של כדורגל יתחבר למחול?
"בקלות. אני רואה חברי ילדות שלי מהשכונה שמגיעים להופעות שלי במשך השנים. הם מעולם לא נחשפו למחול ובכל זאת נהנים. אחי, שהוא מהנדס מכונות, מגיע להופעות שלי באופן קבוע. הוא מודה שאין לו מושג במחול, אבל מפיק ממנו הנאה עצומה. בכל פעם הוא נדהם איך גוף של בן אדם מסוגל לבצע תנועות מסובכות כל כך".

היפ הופ וקלאסי

דרכו של דדון אל המחול החלה בגיל 16. "חברים שלי היו בלהקת מחול, ואהבתי לראות אותם רוקדים", הוא אומר. "משהו בתנועת הריקוד תמיד משך אותי, וגם העובדה שהם נהגו לטוס להופעות בחו"ל".

הרקדנים הישראלים והסינים. צילום: הרצל יוסף

12 שנים חלפו מאז, ונראה שההחלטה של דדון היתה נכונה מכל הבחינות. הוא למד מחול מודרני וקלאסי בבת דור, רקד בלהקת קמע הבאר שבעית ובלהקת המחול הקיבוצית, זכה להכרה ולהוקרה עולמית כרקדן וככוריאוגרף, זכה בפרסים בינלאומיים בתחרויות בגרמניה ובבולגריה והוזמן ליצור ללהקת המחול של Xin Xie בשנחאי וללהקת המחול של מונטריאול. הוא העלה ערב מחול בפסטיבל המחול הגדול של סיביו, רומניה ובפסטיבל המוזיקה הגדול Sziget שבבודפשט, ויצירתו לבלט סטניסלבסקי במוסקבה זכתה בפרס יצירת השנה ברוסיה. בין יצירה אחת לשנייה הוא משמש כמנהל האמנותי והכוריאוגרף של להקת המחול סול.

למה חזרת לבאר שבע אחרי כל הבינלאומיות הזאת?
"כי יותר מכל דבר אחר רציתי להקים להקה משלי שתעבוד בסביבה הכי טבעית לי. אין דבר יותר מספק לכוריאוגרף מלראות את התנועה הטבעית של הרקדן סופגת את הכוריאוגרפיה שלו במקום שבו היא נוצרה".

החלום של דדון, להקים להקה משלו בעיר הולדתו, התגשם בעיקר בזכות שני אנשים: ראש העירייה רוביק דנילוביץ' והרקדן לשעבר והיזם דדי אלופר. "פגשתי את רוביק דנילוביץ' בבאר שבע אחרי שהגיע למופע המחול שלי 'פשפש', שבו הופעתי עם זוגתי תמר בר לב", אומר דדון. "סיפרתי לו על החלום שלי, והוא התלהב מהרעיון והפנה אותי לדדי אלופר, שהכרתי מתחום המחול".

"כבר מזמן רציתי להקים בית למחול בבאר שבע", אומר אלופר. "כשאייל הגיע אליי עם הרעיון להקים להקה, לקחתי את זה הלאה כדי לעשות משהו שמעולם לא היה כאן".

להקת המחול המודרני קמע כבר פועלת בבאר שבע.
"זה כמו להגיד שיש מקהלה אחת, גלריה אחת או קבוצת כדורגל אחת בבאר שבע", אומר דדון. "מחול הוא תחום ענק ויש בו מגוון עצום של שפות אמנותיות. רקדתי בלהקת קמע, אני מכיר ואוהב את תמיר גינץ, המנהל האמנותי, אבל השפה שלי שונה לחלוטין משלו".

בימים אלו הולך ומוקם הבית למחול במרכז באר שבע, על חורבותיו של מחנה צבאי. להקת סול תהיה להקת הבית שלו. "זה יהיה מקום שיהיה בו אמפיתאטרון חיצוני ופנימי וכמה חדרי סטודיו שיארחו כוריאוגרפים שייצרו במקום הזה ויציגו בו", אומר אלופר בגאווה. "נוסף על כך, יהיו במקום פסטיבלי מחול ושיעורים פתוחים. אנחנו מקימים מרכז שיהיו בו כל התנאים לעבוד, בתמיכת יאיר נגיד, ראש מינהל תרבות בעיר וחברת כיוונים הבאר שבעית".

יש קהל בדרום שרוצה לראות מחול מודרני?
אלופר: "תרבות היא לא מנת חלקו של אזור המרכז בלבד. המטרה שלנו כפריפריה היא לחשוף כמה שיותר אנשים למחול. אנשים לא מכירים את התחום מספיק, ולכן יש כאן הרבה עבודת חינוך".

"בבית המחול יהיו שיעורים פתוחים שידגימו את הרבגוניות שלנו", אומר דדון. "המוזיקה האקלקטית של תומר סאלם, שאני עובד איתו כבר שנים, היא רק דוגמה לכמה מגוון ומפתיע מחול מודרני יכול להיות. בלהקה שלנו יש רקדנים מכל תחומי המחול: היפ הופ, פילאטיס, גאגא, קלאסי, וכשכולם מתחברים יחד השמים הם הגבול".

הפוטנציאל הטמון במגוון הזה הודגם בצילום משותף באצטדיון טרנר, כשרקדנים סינים וישראלים ניסו לבנות במו גופם שער כדורגל ובו קורות ומשקוף. הניסיון אמנם כמעט עלה בנפגעים, אבל הראה עד כמה הרקדנים שלמדו לשחות בילדותם באגם הברבורים המוכר אינם חוששים לקפוץ למים של הפריפריה כדי להגשים חלום.