הספקות שלי בקשר למוכנות של צה"ל למלחמה הבאה, וההזדהות עם ההססנות של הקבינט הביטחוני אם להיכנס או לא להיכנס לרצועת עזה, הן תוצר ישיר של צפייה בהתנהגות המפונקת של החיילת הפרטית שלי, שפסלה בדרכה לבסיס כל מוסד קולינרי שהצעתי לה לארוחת הצהריים בקרית מלאכי.

מעשה ידי רותי של אסתריקה | צילום: אשר קשר

אז נכון, המסעדות בקרית מלאכי אינן בדיוק שיא התחכום או האסתטיקה, אבל הייתי מצפה ממי שעומדת לבלות את הימים הקרובים בחדר אוכל צה"לי מאובק, אי שם בערבות הנגב, להיות קצת פחות בררנית ויותר אסירת תודה.

אה, נכון, שכחתי, היא בכלל לא נכנסת לחדר האוכל. היא ושאר חברותיה ליחידה מביאות אוכל מהבית.

"לוף? מה זה לוף?", היא שואלת ברצון כן לדעת, ולאחר שהיא מבינה הרצון שלה עוד יותר כן שלא לטעום ממנו לעולם.

האמת? הפסד שלה, מי שלא טעם בשר לוף, שנפרס בעזרת מכסה קופסת השימורים שלו לפרוסות ונצלה על תנור סלילים למשך מספר דקות עד שהשחים קלות, לא יידע טעם גן עדן לעולם.

יש כאן צליל שלא שייך

אבל אז, דווקא באחד האזורים הכי לא צפויים בעולם, בגב המרכז המסחרי הכי עלוב ומוזנח במדינת ישראל (שמשום מה זכה לשם "הוד"), זה ששוכן בו בניין העירייה הכי דוחה בדרום הארץ (אפילו יותר מזה שבשדרות), נתקלנו ב"אסתריקה - מסעדה חלבית", שנראית ומרגישה חריגה בנוף המקומי.

כמה חריג? כמעט כמו שבר רפאלי תבוא לערוך את הקניות שלה בחנות בגדי הילדים "יהלו" או בחנות האופנה המגזרית "בנות ישראל בתפארתן".

המסעדה המעוצבת שבתה את ליבנו מיד הודות לתפריט יוצא הדופן והמפתיע, שמכיל מנות נהדרות ומבטיחות כמו פסטה תרד וסלק, רביולי גבינת עיזים ובזיליקום, פוקצ'ות מסוגים שונים, פיצות מבטיחות, סלטים יצירתיים ושיא ההפתעה: רביולי ארטישוק ירושלמי ושקדים. אסתריקה, ההיית או חלמתי חלום?

אם מעיזים מצליחים

מי שנמצאת כאן ואחראית על הממלכה היא רותי - כלתה של אסתריקה, שהיתה לה פעם קונדיטוריה מפורסמת בקרית מלאכי. "הכל למדתי ממנה", אומרת רותי בצניעות, "אבל אתה יודע מה אומרים: התלמיד עלה על רבו", היא מוסיפה בפחות צניעות.

אבל למה להיות צנועים אם האוכל שרותי מכינה הוא כה... לא משנה, הוא לגמרי לגמרי כה.

התחלנו עם מאזה חלומי - קוביות חלומי בציפוי קריספי, שמוגש עם מטבלים. הזמנתי כבר חלומי מטוגן בעבר אבל מעולם לא קיבלתי כמות כה גדולה.

קוביות חלומי בציפוי קריספי | צילום: אשר קשר

לשולחן פשוט הגיעו המון קוביות חלומי, ספוגות שמן בצורה מטרידה אבל טעימות בצורה חריגה. פנכת הטחינה שהוגשה משום מה לצד החלומי היתה אמנם לא קשורה בעליל למנה שקיבלנו אבל טעימה ומדויקת מבחינת שום ולימון.

הצבא צועד על קיבתו, כידוע, והקיבה של החיילת בהחלט מעריכה גורמה, אז היא הזמינה פיצה עם קישואים וגבינת עיזים.

לא היו קישואים אז הוצעה לחיילת כתחליף תוספת פטריות או בטטות. היא החליטה ללכת רק על העיזים.

הפיצה האישית לכאורה הגיעה באותה מתכונת של נדיבות שאופיינית למקום, כזו שמספיקה לזוג צעיר. הבצק היה מושלם, הגבינה אמיתית והתוספת נדיבה והראתה שאם מעיזים מצליחים.

שלב השאלה הקלה

השקשוקה הבלקנית שהזמנתי היתה השקשוקה הטעימה ביותר שאכלתי מעודי - ואלוהים עדי שאכלתי מעודי. אני מתתי ונולדתי מחדש. מושלם.

אם אין קישואים נאכל עיזים| צילום: אשר קשר

הקונפי שום שפוזר בנדיבות, החצילים שחוצלו, העגבניות הטריות שפוזרו במשורה, זיתי הקלמטה השחרחרים, הבצל הסגול והגבינה הבולגרית שעטפה את הכל ויצרה סיפור מסגרת שחייבים לצאת ולספר בכל מקום. זה היה נהדר.

כולם הרי משתמשים באותם מרכיבים כשעושים שקשוקה, מי יותר ומי פחות, מי טרי ומי משומר, אבל אלה הידיים שרותי בורכה בהן, התלמידה שעלתה על מורתה, זו שהביטחון שלה ניכר בכל בפעם שיצאה מהמטבח, מוחה את ידיה בסינרה, שואלת אם הכל טעים כשהיא יודעת מראש מה עומדת להיות התשובה הברורה מאליה.

נצטרך לחזור לאסתריקה, לאכול פחות או לא לאכול דבר, ולו רק כדי להגיע לקינוחים המוצעים בתפריט - כמו הזוקוטו למשל, שנשמע לחלוטין כמו שיר האיקו יפני: קראמבל שוקולד מלוח בשילוב טופי, קרם פטיסייר ומעליו מוס שוקולד בלגי עשיר בציפוי גנאש שוקולד חלב וכדור לוטוס עטוף בשוקולד מעוטר בשבבי מקרונס צבעוניים מוזהבים.

נשמע כמו שיר ההאיקו הטעים בעולם. בפעם הבאה. 

מראה מקום:

"אסתריקה - מסעדה חלבית", שדרות בן גוריון 6, חניון מרכז הוד

שעות פעילות: א'-ה' 10:00-23:00

טלפון: 077-4419505‏

פסקול: פופ עכשווי לטיני - באד באני (בניטו אנטוניו מרטינז אוקאסיו) עם הליט החדש MIA שהוא מבצע עם דרייק

תג מחיר: מאזה חלומי - 37 שקל, שקשוקה בלקנית - 46 שקל,

פיצה אישית - 33 שקל, פעמיים קוקה קולה - 20 שקל;

סך הכל: 136 שקל