ישנם מקומות מעטים שניתן להגדירם כמוסד מקומי. אחד מהם הוא בייגלה הקריות בקרית מוצקין. במשך שנים היוותה המאפייה הקטנה מוקד עלייה לרגל של תושבים רבים, נאמנים למוצרים שהחלו לקנות שם בילדותם וכעת קונים שם עם ילדיהם.

ההודעה על סגירת המאפייה אתמול (רביעי) הותירה רבים מתושבי העיר עצובים ומאוכזבים. בשבוע האחרון הוגברו המכירות. לקוחות קבועים קנו כמויות גדולות ושמו במקפיא.

"רציתי להמשיך, אבל אני רגיל לעבוד עם שושי". שמואל מוספי. צילום: נחום סגל

עבור שמואל ושושי מוספי זאת תהיה אולי ההזדמנות הראשונה לנוח באמת. הם מספרים על שנים רבות של עבודה קשה בעמידה במשך כל ימות השבוע, במסירות גדולה. כעת, לטענתם, הם מתכוונים לטייל ולעשות את כל מה שלא הספיקו במשך השנים, כאשר עבדו. "הלקוחות אמרו לנו שיגיעו ביום שלישי, יעשו עצומה נגד הסגירה ויניפו דגלים", אמרה שושי בחיוך. 

בני הזוג מוספי התגוררו קודם לכן ברחובות. "אני בא ממשפחה של אופים. אנחנו כמה דורות של אופים. הגעתי לארץ בגיל 13 מרומניה", אומר שמואל, ושושי מוסיפה: "אני חיפאית במקור. הכרנו בצבא. אני הייתי בסדיר, והוא במילואים. לאחר מכן עברתי לרחובות, שם גרנו כ-20 שנה ונולדו לנו שני ילדים".

"התלהבנו מהמקום"

בשנת 1988 הגיעו בני הזוג לביקור משפחתי בקרית מוצקין והחליטו להישאר. שמואל: "באנו לבקר את האחות של אשתי והתלהבנו מהמקום. ברחובות עבדתי כשכיר במאפייה של אחי. ראינו שאין פה את הבייגלה שאנחנו מייצרים. היה רק בייגלה תעשייתי. הסתובבנו בכל הקריות, ולא ראינו שיש כזה בייגלה של פעם, אז אמרנו שננסה להיות עצמאים. אני הייתי בן 40".

שושי: "אני הייתי בת 33, ובכלל עבדתי בבנק כטלרית. לא הכרתי את המקצוע. הילדים לא כל כך רצו לעבור ולהתנתק מהחברים. שכרנו קודם דירה, כי רצינו לראות איך העסק הולך. אמרנו שאם לא יילך, נחזור הביתה, ואז ראינו שאנשים מתלהבים".

"מעכשיו נכין קצת בבית, רק בשבילנו". שושי מוספי. צילום: נחום סגל

שמואל: "לקחנו ריזיקה. בסך הכל, היה פה רחוב יבש כזה, לא מרכזי. מישהו אמר לנו שיש פה מקום. היה פה אטליז קודם, נראה לי במשך 50 שנה. אנחנו הראשונים שהוא השכיר להם. הוא סגר את האטליז, הוא היה אדם מבוגר. בהתחלה לא היה משהו, אבל מי שקנה פעם אחת, חזר. לא עשיתי פרסום. זה עבר מפה לאוזן. עבדתי מכל הלב כדי שאנשים יהיו מרוצים. החלטנו לוותר על רחובות, מכרנו את הדירה שם, וקנינו פה. איפה שיש פרנסה, כדאי לגור".

30 שנה הם במאפייה שלהם, זה לצד זה. שמואל מכין את הבצק, ושושי מכינה את המאפים. הם מתארים שעות רבות של עבודה על הרגליים, שגזלה את מרב זמנם, אבל עם הרבה סיפוק. "עזבתי את העבודה בבנק", אומרת שושי. בהתחלה היה לי מאוד קשה, כי זאת עבודה הרבה יותר קשה. למדתי הכל משמואל".

"אפשר להתפרנס"
אילו לקוחות היו לכם?
שמואל: "יש לי לקוחות שבאים לפה מאז שפתחתי. היו כאלה שהיו אז ילדים, ולא הגיעו לדלפק. היום יש להם ילדים, והם באים איתם לקנות. אני מכיר כל אחד מהלקוחות שלי. ישנם אנשים זקנים שבאים, והם כל כך מתלהבים.

"הם אומרים שזה מזכיר להם את התקופה של פעם. אמהות עברו עם הילדים שלהם. תינוקות, אפילו לא בני שנה, הצביעו שהם רוצים בייגלה רק מפה. הורים אמרו לילדים שלהם שהם יודעים שהם לא קנו את הבייגלה פה, והם לא רוצים את זה. הם הכירו את הטעם. זה ריגש אותי מאוד".

"מכינים הכל לבד בידיים, פרימיטיבי". בייגלה טרי. צילום: נחום סגל

איך הפרנסה?
שמואל: אפשר להתפרנס, אבל לא להיות עשיר. זו עבודת ידיים, ואי אפשר לעשות כמויות, אבל הוצאנו את הפרנסה. אולי אם הייתי מכניס מכונות, זה היה משנה, אבל לא הכנסתי, כי את הבייגלה של פעם אי אפשר לעשות במכונה.

"היו לנו גם המון הוצאות פה, כולל השכירות, ואני גם לא יכול להעביר את זה הלאה, כי זו לא החנות שלי. לא רציתי לגדול ולפתוח סניפים. רציתי לעבוד בשקט מבלי להתעצבן".

"42 שנה ביחד"
מה הסוד של הבייגלה?
"צריך לדעת לעשות את הבצק טוב. צריך לדעת לעבוד עם התנור, בחום המתאים. זה לא תנור רגיל. אלו אבני שמוט. שמים את הבצק ישר על האבנים, ללא תבנית".

מה לגבי מתחרים?
"לא הייתי בתחרות עם אף אחד. מוכרים בייגלה בעוד מקומות, אבל זה לא אותו דבר. כשפתחתי בדקתי שאין פה מישהו שמוכר אותו דבר, כדי לא לפגוע לו בפרנסה. אני אדם שמתחשב. כשנפתחו המאפיות האחרות הייתי כל כך בטוח במה שאני עושה וראיתי שאנשים חוזרים לקנות, אז זה לא פגע בנו".

איך זה לעבוד ביחד כל היום במשך שנים?
"אנחנו 42 שנה ביחד. יש קצת ויכוחים פה ושם, אבל אנחנו יודעים לוותר אחד לשני".

שושי: "ויכוחים בעיקר בגלל העייפות. התרגלנו להיות כל הזמן ביחד. אנחנו אנשים נוחים אחד לשני. העניין הוא ויתור. 24 שעות אני איתו".

למה החלטתם לסגור?
שמואל: "אני כבר מתקרב לגיל 70, וקשה לעמוד כל היום על הרגליים. להגיע ב-4:00 בבוקר ולהישאר עד 20:00-19:00. אנחנו מכינים הכל לבד בידיים. לא קונים שום דבר מוכן. עובדים בצורה פרימיטיבית, כמו פעם. אני רציתי להמשיך, אבל אני רגיל לעבוד עם שושי, אז מה, אני אתחיל לעבוד עכשיו עם עובדים?".

שושי: "אין כוח יותר. זאת עבודה פיזית. בקיץ אי אפשר לעמוד פה מהחום של התנור. לי אין כוחות. היינו עובדים גם מצאת השבת ועד 22:00. עם השנים הורדנו קצת. הפסקנו לעבוד בימי ראשון.

"כדי לעבוד בראשון, היינו צריכים להגיע לפה בצאת השבת ולהכין דברים. הייתי עובדת עד 22:00 כדי להכין. בהתחלה הייתי מביאה את הילדים. שמתי לילד שמיכה בפינה, והוא ישן על כיסא מתקפל עד שסיימתי. עד כדי כך היינו מסורים לעבודה".

חשבתם להביא עובד שיעזור לכם?
"מה זה ייתן? שמואל לא יכול לעבוד עם עובד. זה כואב לו. הוא אמר לי: 'תעשי פחות, העיקר שאת תעשי'".

"לנוח, לטייל"
איך הגיבו הלקוחות?
שמואל: "שמתי פתק קטן, שאנחנו סוגרים ב-27.12. אנשים שאלו מה קרה? למה אתם עושים לנו את זה? זה לא יפה. אמרו לנו שביום שלישי הם יבואו לפה עם דגלים, יעשו עצומה ולא ייתנו לנו לסגור".

והילדים לא רוצים להמשיך?
שושי: "הבת שלי עוזרת לי במכירות. היא כבר עובדת איתנו עשר שנים. הבן לא בנושא הזה. הוא גר בתל אביב. הם היו רוצים שנמשיך, כי זה היה נוח".

ולמי תעביר את סודות המקצוע?
שמואל: "אני משאיר את האופציה, אולי הבן ירצה להמשיך. אני מנסה לשכנע אותו, עכשיו הוא חושב. אם כן, מקסימום נפתח במקום אחר, מקום בשבילו, ואני אעזור לו. אם הוא לא ירצה, אולי נמכור את המוניטין למי שירצה ויהיה רציני. אנחנו נלמד אותו".

מה התוכניות לתקופה שלאחר הסגירה?
שושי: "לנוח, לטייל. מה שלא עשיתי 30 שנה. אני לא יודעת מה זה".

איך ההרגשה?
"עצוב ושמח. את מכירה אנשים חמורים שיודעים רק בית-עבודה? זה שנינו".
שמואל: "יש עצב. אני כל כך רגיל לעבודה, ולא יודע מה נעשה".

מרגישים איזה פספוס על כך שהשקעתם את רוב הזמן בעבודה?
שושי: "כן".
שמואל: "אני במיוחד אהבתי להיות בעבודה. ראיתי שאנשים קונים את מה שאני מייצר, וזה נתן לי סיפוק".

אתם אכלתם את הבייגלה שהכנתם?
"אני אוכל בארוחת הבוקר שני בייגלה כל יום, כבר שנים".

ומה יהיה עכשיו?
"נעשה קצת בבית רק בשבילנו. כבר הכנתי תנור עם אבני שמוט".

שושי: "מה, אני אוותר לו, את חושבת, אחרי שהרגיל אותי 30 שנה לבייגלה?".