צילום: נחום סגל

הפירסומים בתקשורת על כך שהחברה קדישא בקרית מוצקין סירבה לקבור בבית קברות יהודי זוג הומואים זה לצד זה, זיעזעה את דפנה צורי, אמא לבן הומו. צורי, אשת ראש העיר ומנהלת התיאטרון בקרית מוצקין, ניגשה מיד למקלדת וכתבה פוסט: "סורה חושך, הלאה שחור, סורה מפני האור".

צורי היא אם לארבעה ילדים, הבכור בן 30 והקטנה בת 21. דן, שיצא מהארון בגיל 17, הוא כיום בן 26. השבוע סיפרה עד כמה היא גאה להיות אמא של ילד הומו וכיצד עזרה לבנה לצאת מהארון בגיל 17: "15 שנה חיכיתי לשיחה הזאת איתו. מגיל שנתיים ידעתי שהוא יהיה הומו.

"דן נולד במלחמת המפרץ. הייתי במתח נוראי, וביום האחרון של החודש השמיני ילדתי. הוא היה תינוק וילד מאוד נוח. מאז שהיה קטן הוא היה אמן, ייצר מיניאטורות מפלסטלינה, פיסל שפן בגודל חצי אצבע שהחזיק בגזר. הכל בקטן קטן ובאופן מדויק להפליא. דן היה שונה מכולם. הוא כתב סיפורים ושירים, והיה מאוד יצירתי. חכם מאוד, מבריק. עשינו לו מבחנים והוא אובחן כילד מחונן, אבל החלטנו להשאיר אותו במסגרות הרגילות, כי חשבנו שעדיף ילדות רגילה ומאושרת.

"לאורך כל שנות ילדותו היתה לי תחושה שהוא יהיה גיי, וכל הזמן אמרתי את זה לחיים. אנשים חשבו שאני משוגעת כשאמרתי את זה, אבל ידעתי. אי אפשר היה שלא לראות את זה. שפת הגוף שלו היתה שונה משל כל ילד אחר. למשל, מעולם לא ראיתי בן שמזיז את השיער אל מאחורי האוזן, ודן תמיד עשה את התנועה הזאת. ההעדפות במשחקים היו ברורות. הוא תמיד העדיף לשחק בבובות עם אחותו ולא בכלי רכב ומטוסים עם אחיו. בגיל תיכון היו לו יותר חברות מאשר חברים. ידוע שלגייז יש שפה משותפת עם נשים ושהן תמיד החברות הכי טובות".

"תלך זקוף"
מתי הוא יצא מהארון רשמית?
"יום אחד, כשדן היה כמעט בן 17, ראיתי שהוא מסתובב סביבי, רוצה להגיד משהו. ידעתי מה זה. אמרתי לו, דן, בוא תדבר עם אמא שלך. ואז הוא אמר לי. לא נדהמתי. הדבר הראשון שאמרתי לו, חיכיתי 15 שנה לשיחה הזאת. עם זאת, כאב לי. ידעתי שצפויים לו קשיים שלא צפויים לאדם שהוא לא גיי. אני יודעת שיש הורים שקרעו קריעה על הילד שלהם כאילו הוא מת אחרי שגילו שהוא הומו. לאחר השיחה הזאת פירסמתי טור בעיתון תחת הכותרת: 'אני אמא גאה לילד גאה'. רציתי שדן יידע שיש לו גב בבית, שאנחנו גאים בו על מי שהוא, ולהעביר לו מסר: אל תתחבא, צא מהארון. רציתי ילד עם ביטחון עצמי.

"לעיתים מגיעים בחיים לצומת T, שבו אתה צריך לבחור ימינה או שמאלה. במקרה שלי זה היה להתנגד ולאבד את הילד, או ללכת עימו ולזכות בו. בחרתי ללכת עימו. עם השנים, עוד לפני שהוא יצא מהארון, קראתי הרבה על זה. למדתי שמיניות זאת תכונה מולדת, אז מה הוא אשם? זה כמו להתנער מהבן שלך ולנתק עימו קשר בגלל שרצית ילד עם עיניים כחולות ונולד לך ילד עם עיניים חומות. צריך לקבל את המציאות.

"אנשים אמרו לי: 'למה לא שכנעת אותו? למה לא לקחת אותו לפסיכולוג? למה לא נתת לו תרופות?' אנשים לא מבינים שזה מולד. אני שומעת על הורים שחוטפים שוק כשהילד שלהם יוצא מהארון. אני לא מאמינה להם. אי אפשר שלא לראות את זה. הם פשוט חיו בהכחשה. הבן שלי הוא ילד מאושר, בטוח בעצמו, נחוש, יודע מה הוא רוצה מהחיים. ההמלצה הראשונה שלי אליו היתה, תלך גאה, זקוף, אל תתחבא בארונות. אם אתה יודע שזה מה שאתה, תצא החוצה".

איך האחים והאחיות שלו הגיבו?
"החשש העיקרי היה מהבן הגדול, כי הוא סוג של מאצ'ו, אבל דן אהוב על כל האחים שלו אהבת נפש שאין לתאר, וכולם קיבלו את זה. חוץ מזה, גם הם ידעו, כמו שאני ידעתי".

עם מה הכי קשה להתמודד?
"יש הרבה קשיים בדרך. למשל, בטירונות. באחד הימים דן צילצל להגיד לי שחיילים אחרים לא רוצים להיות איתו באוהל. זה כאב לי מאוד, אבל תמיד ניסיתי לחזק אותו. אמרתי לו, אתה יכול לראות את זה כקושי, ואתה יכול לראות את זה ככיף. תראה לי מישהו אחד בצבא שיש לו אוהל פרטי בטירונות. אגב, בצבא הוא מאוד הצליח.

"אני לא שואלת"
היו לו בני זוג?
"ברגע שהוא יצא מהארון, הוא הכיר בן זוג שבא אלינו הביתה".

איך מתמודדים עם זה בבית?
"כמו שמתמודדים עם בני הזוג של הילדים האחרים. הם הופכים להיות חלק מהבית, וכמו שאני לא שואלת על המיניות של הילדים האחרים שלי, גם במקרה הזה אני לא שואלת. זה לא מעניין אותי. הדמיון שלי לא עובד שעות נוספות. אני בכלל לא שם. בסלון יושבים, מדברים, מקשקשים. בחדר שלהם - כל אחד יכול לעשות כרצונו".

איך מתמודדים עם זה בחברה?
"תמיד היה לי רצון לגונן על דן בחברה, אבל הוא ילד מאוד אינטליגנט, והוא יודע להתמודד עם הכל. הוא יודע לענות לכל הרינונים. יש לו יכולת ורבלית מדהימה. לא פלא שהוא השתלב בתחום הדיפלומטיה. אומרים שאני יודעת ל