צילום: נחום סגל

שנים רבות של עבודה בשב"כ גרמו לעו"ד חיים נתיב מקרית ביאליק לפתח נקודת מבט שונה על יחסי הערבים-יהודים בישראל. נתיב, ששימש מגייס סוכנים, לא מאמין שיהיה כאן שלום בשנים הקרובות, ולדעתו צריך למצוא רעיון חדש לפתרון הסיכסוך היהודי-פלסטיני. אחד הדברים הראשונים לקראת צעד כזה הוא לדבריו ההכרה של כל אחד מהצדדים כי "הצד השני הוא בן אדם".

לפיכך, בימים אלה החל נתיב לתעד במצלמת וידיאו סיפורים אישיים של ערביי ישראל על החוויה שלהם מהימים שלאחר מלחמת השיחרור, או כפי שהם מכנים אותה, "הנכבה". "הערבים רוצים שנקשיב לסיפור שלהם", הסביר השבוע. לדבריו, הוא מודע לכך שיש מי שלא יראו בעין יפה את יוזמתו, אך הדבר אינו מרתיע אותו.

נתיב (69), תושב קרית מוצקין, עבד במשך כ-30 שנה בשב"כ. הוא עבד בשטח, במגזר הערבי, וגייס סוכנים. בשנת 1998, כשהיה בן 50, פרש, ומאז עסק בעריכת דין. בימים אלה הוא מתכנן לסגור את המשרד ולהפסיק את עבודתו כעורך דין: "החלטתי שמספיק. כעת אני מתעסק בעניינים חברתיים, בהם המלחמה בזיהום האוויר, המים, הקרע באזור המפרץ וכל מיני פיוסים עם האוכלוסייה הערבית. אני עושה אבחנה בין האוכלוסייה הערבית בארץ והאוכלוסייה הערבית שבגדה".

נרטיב מול נכבה
במסגרת הפעילות החברתית, החליט נתיב לנסות ולתרום את חלקו לתהליך הפיוס בין היהודים לפלסטינאים: "אני משתתף בכמה קבוצות שמנהלות דוח שיח. אחד הדברים שעסקתי בהם בעבר היה גישור ופיוס. מהניסיון למדתי שכדי שצדדים יתפייסו, ולא משנה מי הם, הם צריכים להקשיב האחד לנרטיב של השני".

מתוך אמונה זו הוא החל בחודשים האחרונים לתעד בווידיאו ערבים ישראלים המספרים למצלמה את סיפוריהם האישיים מהימים שלאחר מלחמת השיחרור. סיפורים שאותם, לדבריו, יהודים לא שמעו עד היום: "אני מחלק את הנרטיב הערבי לשניים. הסיפור במאקרו, אותו אנחנו מכירים. אין להם כל כך סיפור כזה. הם לא יכולים להראות במאקרו מה היהודים עשו להם לפני 48', כי לא עשו להם שום דבר. אבל ברמת המיקרו ישנם בני אדם מערביי ישראל שבשנת 1948 עברו, כל אחד בנפרד, חוויה אישית או משפחתית, חוויה שהיא חלק מהסיפור של המאקרו. אני קורא לזה נרטיב, והם קוראים לזה הנכבה, האסון שלהם.

אחד הדברים שלמדתי הוא שהסבל האישי הוא הסבל הכי קשה. האנשים האלה עברו סבל כלשהו. הם מספרים האחד לשני את הסיפור, ואני מדבר על שמיעת הסיפור שלהם. אנחנו משמיעים את הנרטיב שלנו כל הזמן, והם מקשיבים לנו בעל כורחם. הערבים טוענים שאנחנו לא מקשיבים להם ולא שומעים את הסיפור שלהם. אצלנו שומעים את המלה נרטיב, וכולם מזדעזעים".

אתה חושב שיש מקום לדו שיח בנושא הזה?
"דו שיח ניהלתי גם בין זוגות מתגרשים. בכל דו שיח יש סיבה לשנאה של האחד כלפי השני. עובדתית, אנחנו מקשים על החיים שלהם. אנחנו לא נותנים להם תנועה חופשית בתוך השטח שלהם ועושים תהליכים לא נעימים של בדיקות תיעוד. הדברים האלה נתפשים כמשהו משפיל. אנשים ממורמרים, הם שונאים. הרעיון הוא להקשיב. לא צריך להסכים".

כל המחבלים דומים
נתיב מציין שגם המדינה לא פתוחה במיוחד לדו שיח מסוג כזה: "ביום שישי הקרוב היה אמור להתקיים מפגש בתל אביב של אירגון שנקרא 'מחשבות לשלום'. היו צריכים לקחת בו חלק 500 יהודים ו-500 פלסטינאים. הכל היה מוכן, ופתאום המשטרה והצבא הודיעו שהם לא נותנים לפלסטינאים להיכנס ושאי אפשר לקיים את המפגש. יש היום מדיניות שלא לאפשר את המפגשים האלה".

מתי החלטת לעסוק בנושא?
"החלטתי לפני הרבה זמן. אחרי עבודה של שנים במגזר הערבי ואחרי שאתה תופס את המחבל ה-100, והמחבל ה-101 דומה לקודמו וכך גם המחבל ה-102, אנשים מתחילים לשאול את עצמם שאלות, כמו האם זה הפתרון? יש לנו שב"כ חזק, שתופס את רוב המחבלים ויכול לתפוס גם את כולם. אבל זה לא נגמר. כל הזמן יש עוד ועוד מחבלים. ואז אתה משקיע מחשבה על מה בעצם קורה. דרך אחת היא שישנם אנשים שרוצים לבנות גדר מסביב לגדה ולהגיד שכולם בפוטנציאל מחבלים ולעצור את כולם. אני לא במקום הזה. הדרך השנייה היא לנסות ולבדוק אם יש דרך אחרת להתמודד עם הבעיה. בעבודה הזאת מגלים עוד דבר, וזה שהערבים הם בני אדם".

באיזה שלב בעבודה שלך הגעת להבנות האלה?
"אני לא יכול לשים את האצבע על מועד מדויק. אלה תהליכים שקורים במהלך העבודה. הייתי עד להרבה תהליכים. הייתי בדרום לבנון כבר משנת 81', הייתי היועץ של מאיר דגן, גרתי בירדן במשך שנה כשפתחו את השגרירות, נחשפתי לערבים הקיצוניים ביותר, שהם מחבלים, עצרתי אותם והפעלתי סוכנים נגדם. ומהצד השני, פגשתי אנשים טובים שרוצים לחיות בשלום, שרוצים לעבוד, ללמוד, לאהוב, להתרגש, לכעוס ולהיות בעלי חופש תנועה. אלה תהליכים שאדם עובר מהתבוננות בשטח