צילום: נחום סגל

זה היה ללא ספק היום הקשה ביותר בחייו של ליאור שאמיס, חייל בן 20 מקרית ביאליק. הוא התגייס חודשיים לפני כן, נחוש לשרת שירות איכותי, קרבי, בדיוק כמו אביו, יגאל, ששירת בגולני בשירותו הסדיר.

ואז, במהלך קורס ההכשרה במסגרת חיל האיסוף הקרבי, קיבל שיחת טלפון מאמו, אילנה. שנתיים עברו מאז, אבל שאמיס זוכר את השיחה ההיא, ששינתה את חייו מן הקצה אל הקצה, כאילו התרחשה אתמול: "אבא היה חולה בסרטן במשך כמה שנים, אבל הוא החלים וחשב שניצח את המחלה. הוא היה לוחם. לא הרים ידיים.

חשבנו שזה מאחורינו, אבל אז המחלה חזרה, אלימה יותר וקשה יותר מבעבר. הייתי אז בתחילת השירות, במוצב על גבול הצפון, ואז אמא התקשרה, אמרה לי: 'בוא דחוף לבית החולים'. הסבירה שלאבא לא נשאר הרבה זמן לחיות. המפקד אירגן לי מיד הסעה. הוא גם נסע איתי והיה איתי לאורך כל התקופה. נסענו לבית החולים שיבא, במרכז. אבא עוד היה בחיים, אבל לא בהכרה. היה מונשם ומורדם. ראיתי אותו מחובר למכונות הנשמה. זה היה רגע קשה, כי אבא היה הכל בשבילי. נפרדתי ממנו למרות שכבר לא היה בהכרה. הכל קרה מהר מאוד. לפני שאושפז דיברנו על כך שהמחלה חזרה, והוא אמר ששוב ינצח אותה, אבל הכל התדרדר מהר מאוד. הוא אושפז, והפעם המחלה הכריעה אותו".

שאמיס זוכר עדיין את השהות בבית החולים, את מות אביו, את הכאב החזק שהרגיש אז ומרגיש עד היום: "הרגשה של חוסר אונים. אין שום דבר שאתה יכול לעשות בשבילו. הוא היה תמיד הדמות הכי נערצת עלי, אהובה, והוא שכב במיטה חסר אונים, ואני לא יכולתי לעזור לו בכלום".

חלום ילדות
שאמיס נולד בקרית ים, וזמן לא רב אחר כך המשפחה עברה לקרית ביאליק. האב, יגאל, עבד בתחום החשמל, והאם, אילנה, עבדה כסייעת בגני ילדים. ליאור הוא הבן הבכור במשפחה, ויש לו אחות צעירה, שני, בת 15.

הוא למד בבית הספר הבונים, בחטיבת הביניים דפנה, ולאחר מכן באורט קרית ביאליק. כשהיה בתיכון עסק בספורט, בעיקר בשחייה: "11 שנים שחיתי במכבי ביאליק, במיוחד בתקופת התיכון, באימונים ובתחרויות. אהבתי גם לשחק כדורגל עם החברים. הייתי תלמיד טוב, ומאוד אהבתי לעסוק גם בספורט".

מאז שהוא זוכר את עצמו ידע תמיד שכשיגיע הזמן, ירצה לשרת בתפקיד קרבי כדי לתרום מעצמו כמה שיותר. זה היה מעין חלום ילדות שליווה אותו, כאשר לכל אורך הדרך עמדה לנגד עיניו הדוגמה שנתן אביו, לוחם בגולני בשירותו הסדיר, שהשפיע עליו: "כשהתחלתי את תהליך המיון, קיבלתי מספר אופציות, כמו סיירת מטכ"ל או שייטת 13, אבל לא עברתי את הגיבוש לסיירות. עם זאת, אמרתי באופן חד משמעי שאני רוצה קרבי, ולא שום דבר אחר, ושזה מאוד חשוב לי. כך הגעתי בסופו של דבר לחיל האיסוף הקרבי".

מדוע התעקשת כל כך על קרבי?
"זה בא מהבית. כך חונכתי מגיל צעיר. הרי רבים שירתו לפני והקריבו את חייהם, ולכן אני מאמין שכל מי שיכול לשרת בקרבי, צריך לתת הכל ולשרת".

זו היתה המגמה גם בקרב החברים שלך לשכבה?
"בערך, חצי-חצי. חלקם בקרבי, חלקם לא, אבל משרתים".

עד כמה אבא תמך בהחלטה שתשרת בקרבי?
"הוא היה בעד שאלך לקרבי, שאתן מעצמי. קיבלתי ממנו את כל התמיכה ללכת למסלול הזה, ואפילו להתקדם עד כמה שאוכל".

"העיניים של המדינה"
מה ידעת אז על חיל האיסוף הקרבי?
"האמת, שלא הרבה. לאט לאט נחשפתי למה שהחיל הזה עושה ועד כמה זה חשוב לביטחון המדינה".

שאמיס עבר מסלול הכשרה, כולל טירונות, של שמונה חודשים - עבודה קשה כדי להפוך ללוחם, להבין למה מצפים ממנו ומהי מהות התפקיד. על מה שהוא עושה מאז סיים את המסלול, הוא לא יכול לספר. אפילו לא על פעולה אחת שבה השתתף. תפקיד הלוחמים הוא לתצפת על פעילויות האויב מעבר לגבול, לאסוף מודיעין מהימן ולהעביר אותו הלאה, לדרגים הבכירים ביותר, שנעזרים במידע בקבלת החלטות קריטיות.

לוחמי האיסוף הקרבי הם למעשה "העיניים של המדינה" בגבול האויב. מכאן הסיסמה של החיל - "הצופה לפני המחנה". הם עוברים הכשרה של שמונה חודשים, שבסופה הם משובצים באחד מחמשת הגדודים בחיל, כל אחד מהם אמון על גזרה אחרת. הלוחמים יכולים להיות בפעילות במשך 72 שעות ברציפות, ובמקרים מסוימים אף יותר, בכל תנאי השטח ומזג האוויר הקיימים - חום כבד, שמש, גשם, חושך ואף שלג, שנפוץ מאוד בגבול הצפון בתקופת החורף. הם משתמשים באמצעים טכנולוגיים חשאיים ומתקדמים מאוד, שעוזרים להם לשפר את איכות התוצרים ולהביא מודיעין מהיר, איכותי ומדויק על דפוסי הפעילות של האויב מעבר לגבול. את התפקיד הראשון שלו ביצע שאמיס לאורך הגבול בדרום רמת הגולן, כחייל מן המניין בצוות שעבד מסביב לשעון, 24 שעות ביממה, ללא הפסקה.

היה פער בין מה שסיפרו לך על התפקיד לבין התפקיד בפועל?
"לא היה פער. בהכ