צילום: ליליאן ביטון

ליאב סולומוביץ' (32), אתלט, מטפס הרים וחובב אתגרים, חזר לפני כשבוע מאליפות אירופה באתלטיקה לספורטאים עם לקויות. סולומוביץ', אנליסט עיבוד נתונים בחברת הביטוח "הראל", רץ עם כיסוי עיניים, כשידו מחוברת ברצועת גומי ליד של המלווה שלו. הוא התחרה בריצות ספרינט של 400, 200 ו-100 מטר בקטגוריה של עיוורים, זכה במקום השני בקטגוריה לעיוורון, והפך לישראלי הראשון שרץ עם כיסוי עיניים במקצי ספרינט.

למרות לקות הראייה ולקות השמיעה, מצליח סולומוביץ' להתמודד עם קשיים בדרך להגשמת עוד חלומות. הוא בן זקונים המתגורר בקרית חיים, בעל תואר ראשון בהנדסת תעשייה וניהול בטכניון, אותו סיים בהצטיינות, ובעל תואר שני במינהל עסקים באוניברסיטת תל אביב.

"נולדתי עם 'תסמונת אשר' Usher Syndrome. זוהי תסמונת גנטית נדירה, עם לקות שמיעה, בעיות בשיווי המשקל וקשיי ראייה חריפים, עד לעיוורון. אני רואה ראיית צינור. שדה הראייה שלי מצומצם, ואני רואה רק קדימה. גם חדות הראייה שלי לא טובה. את בעיות הראייה שלי לא איבחנו בגיל צעיר. רק בגיל 15 אבא שלי הבחין שנתקלתי בחפצים ובאנשים, ואז לקחו אותי לרופא. במהלך הבדיקה אמרתי לרופא שאני לא רואה את הצדדים, והוא הסביר לי שמדובר בתסמונת שנקראת אשר. ההורים שלי נשאים של התסמונת".

מתי החלו בעיות השמיעה?
"בגיל שנתיים גילו שיש לי בעיות שמיעה, ובגיל שלוש כבר היה לי מכשיר שמיעה. במהלך הלימודים ביסודי הביאו לי משדר אף.אם, שמתרגם את הקולות של המורה ומשדר ישירות למכשיר שמיעה. עם השנים השמיעה המשיכה להתדרדר, עד שהתחרשתי לגמרי. את השתל הראשון עשיתי בגיל 25. אחרי שנתיים עברתי ניתוח נוסף, והשתילו לי שתל באוזן השנייה".

איזו ילדות היתה לך?
"למדתי בכיתות רגילות בבית ספר יסודי בנשר. פעמיים בשבוע נסעתי ל'שמע', מרכז לילדים חירשים בחיפה, שם הכרתי ילדים כמוני, חלקם חברים שלי עד היום. התאמצתי מאוד בבית הספר, יותר מכל ילד רגיל. הקושי היה יותר עם הראייה. ככל שהראייה התדרדרה, נוספו קשיים בקריאה ובכתיבה וגם בהתמצאות במרחב".

"נתתי ספרינט מטורף"
איך התמודדת עם מבחני הבגרות?
"את לימודי התיכון סיימתי בבית הספר כרמל זבולון, בקיבוץ יגור. למדתי בעזרת תוכנת הגדלה ובעזרת מכשיר הגדלה, שמגדילים את הפונטים של הספרים. כשסיימתי את הלימודים בתיכון, שלחו אותי לאיבחון, ואז אמרו שבגלל שאני לקוי ראייה ושמיעה, כדאי שאלך ללמוד עיסוי רפואי. לא הסכמתי. רציתי ללמוד בטכניון. הגעתי למכינה, ונכשלתי בבחינות הקבלה. לא ויתרתי, ומאותו רגע נחלתי רק הצלחות, עד שסיימתי את הלימודים. נעזרתי המון בחברים ובחונכים כדי לקרוא את החומר הלימודי.

"לקראת סוף התואר השני, חברה סיפרה לי שיש קבוצת ריצה לאנשים עיוורים, של עמותת 'אתגרים', והגעתי לאימון הראשון, שהיה בדיוק לפני חמש שנים. כשהגעתי בפעם הראשונה, קשרו את פרק כף היד שלי בגומי למלווה, וככה רצנו. בפעם הראשונה רצתי חצי דקה בקושי, ולאט לאט רצתי עוד דקה ועוד דקה. אחרי ארבעה חודשים מצאתי את עצמי רץ 50 דקות במרתון תל אביב. במהלך התחרות, שני המלווים שלי - אחד קשור אלי, והשני מלפנים - לא הצליחו לתפוס אותי. ב-100 המטרים האחרונים נתתי ספרינט מטורף, ופה הבנתי שאני ספרינטר.

"המשכתי להתפתח בריצה, וב-2012 טסתי לגרמניה עם מאמן הריצה שלי, שם הגשמתי חלום. במסיבת העיתונאים שקדמה לתחרות הבהרתי שאני מאוד מתרגש, כי אני נקרא על שם אבא של סבא, שנספה בשואה, וגם מכיוון שבתקופת השואה אנשים כמוני, עם לקויות, נרצחו.

"כשחזרתי לארץ הצטרפתי לקבוצת טיולים של עיוורים וכבדי ראייה עם מלווים, והקבוצה טיילה ב'שביל ישראל' והגיעה למספר מדינות בחו"ל. בדצמבר 2013 הגיעה הצעה להצטרף למשלחת לקילימנג'רו, שמנתה שבעה מופלאים בעלי מוגבלויות, ואני ביניהם. כשהגענו לפסגה, הפחד הגדול ביותר שלי התממש. השתלים לא עבדו מכיוון שהמגנטים נפלו. החלה סופת שלגים, ונותרתי בשלב הזה חירש. המשקפיים התמלאו בשלג ובנוזלים, ולא ראיתי כלום. גם חוסר שיווי המשקל שלי הגיע לרמות שלא הכרתי קודם. ישבתי חסר אונים, ואז הבנתי שניצחתי - הגעתי למעלה. חייכתי לעצמי, כי ידעתי שעשיתי את זה מהסיבה הפשוטה - כבשתי את הפחד. אני קורא לזה פסגת הפחד. הקילימנג'רו היה חלום ילדות שלי. הסתכלתי ל'אשר המניאק' בפרצוף, ואמרתי לו, אני לא מפחד ממך.

הגרנד פרי באיטליה
"כשחזרתי לארץ, החלטתי שאני רוצה להגשים עוד חלום – להתחרות באתלטיקה. חיפשתי בפייסבוק מישהו שיוכל ללוות אותי במהירות גבוהה. כתבתי פוסט בפייסבוק, וככה הכרתי את יובל אילוז, המאמן שלי".

"בהתחלה", ממשיך סולומוביץ', "הגעתי אליו פצוע ברגלי