בשקט בשקט, תוך שבועות ספורים - נפל דבר במדינה. או יותר נכון - נפלו. מאות אלפים, אם לא מיליונים, של כלים חד פעמיים שנעלמו הרחק מבתי הספר, מגני הילדים ומהצהרונים.

מדובר במהפכה של ממש שתחילתה ביוזמה של שלוש אמהות מהוד השרון, שעומדות בראש קבוצה "כיתה רב-פעמית" - ושסופה בעולם ירוק יותר בעבור כולנו.

אפרת גוטליב שמיר, נופר פלד לוי ורויטל טבע. אמהות המהפכה | צילום: אסף פרידמן

תכירו: נופר פלד לוי (35), אפרת גוטליב שמיר (35) ורויטל טבע (49). אנחנו נפגשות בבית קפה בהוד השרון, ורגע אחרי שהן מתיישבות הן מספרות בגאווה: "פעם היו מביאים פה קשים. אחרי שכל פעם החזרנו את הקש, שמנו לב שכבר לא מביאים כאן קשים בכלל".

פלד לוי עובדת בחברת היי-טק בתל אביב, גוטליב שמיר היא מטפלת רגשית וטבע כותבת דפי תוכן. את הדרך הקצרה שלהן ביחד, הן החלו בשנה שעברה. נופר היא ממקימי תנועת "בוחרים בחינוך", שחרתה על דגלה הטמעת חינוך פרוגרסיבי במערכת החינוך.

שם הן הכירו - כשיצרו יחד את יוזמת "חודש כדור הארץ". אך גם ההרים שהזיזו אז בשקט לא איפשרו להן לנוח. "בעיקר לקראת הקיץ ועם התרבות האירועים, היה לי קשה מאוד עם השימוש בכלים חד פעמיים", נזכרת נופר, "החלטתי לרכוש כלים רב פעמיים שישמשו את הכיתה למסיבות. ההורים שיתפו פעולה וכך זה התחיל להתגלגל מכיתה לכיתה".

חודשיים וחצי אחר כך - ומעל 1,500 כיתות במדינה החליטו להיפרד מהכלים החד פעמיים. "היום רשויות מסתכלות על רשויות סביבן וחושבות שהן 'מפגרות' מאחור. נוצר ממש דה-לגיטמציה לנושא. רשות שלא הצהירה היא לא מתקדמת כביכול", מספרת רויטל.

והרשימה אכן ארוכה: רעננה, זכרון יעקב, המועצה האזורית גליל עליון, גבעתיים, תל אביב וראשון לציון הן רק חלק מרשימ הערים שהולכת ומתארכת מדי יום.

השינוי מתחיל בבית

עד היום דיברו אלינו במונחים גדולים. ועידת האקלים של טראמפ זכתה לכותרות ראשיות, אבל מעטים באמת הבינו מה צופן כישלונה. מונחים כמו "מעבר לתחבורה ציבורית" ו"החור באוזון" תמיד נזרקו לאוויר, אבל התחושה הייתה שהם רחוקים מיישום אמיתי בשטח. מהפכת החד פעמי מביאה משהו אחר.

"זה נתן לרשויות כלי להוביל שינוי בעצמן", אומרת נופר, "פתאום באנו וארזנו והראינו להם שזה אפשרי ואפילו קל. זה לא הדבר הגדול שנקרא שינוי אקלים. למעשה, הורדנו את הנושא לקרקע ואמרנו לאנשים שהנה - אתם יכולים לעשות את זה".

על אף שרשויות רבות הרימו גבה כששמעו לראשונה על הבקשה התמוהה - להיפרד לשלום מהחד פעמי - כשהוצבו העובדות על השולחן, דברים נראו אחרת. על פי הנתונים, ההוצאות שמוציאה משפחה מדי שנה על כלים חד פעמיים מגיעות בקלות לכ-800 שקלים, וזה מבלי לכלול ימי הולדת עמוסי מפיות צבעוניות ובלונים ענקיים. חישוב קל בכל רשות, יעיד על המחיר הכלכלי הכבד שאותו משלמות עיריות וגופי הסעדה על אותם הכלים.

ומה עם שאלת ההיגיינה? מחקרים רבים מעידים על הרעלנים החבויים בכלים החד פעמיים. "כשהילד שלכם מקבל שניצל חם על צלחת חד פעמית", טוענות שלוש האמהות, "הוא מקבל אינספור רעלנים החודרים היישר אל גופו הרך. אותה הבעיה יכולה להיפתר בשימוש בכלים רב פעמיים שיישטפו לאחר כל ארוחה".

"צריך לחייב לימודי קיימות בתוכנית הלימודים" | צילום: אסף פרידמן 

ההצלחה לשנות את השיח ולהוציא את הכלים החד פעמיים ממוסדות רבים, לא מספקת אותן והן כבר עסוקות בפרויקט הבא. "כיתה רב פעמית והאפקט המצטבר שהוא יצר הצליח מאוד לשנות את השיח. עכשיו הגענו לשלב שצריך 'לעלות כיתה'", הן אומרות. "בימים האחרונים השקנו תוכנית חדשה שנקראת 'עולים כיתה'. הגיע הזמן לראות איך אנחנו מכניסים את השינוי ממש לתוך הכיתות". 

מה צפוי לקרות?

"אנחנו הולכות לצאת עם סט של מערכי שיעור, פירוט של מערכי שיא, של פוסטרים שאפשר לתלות בכל כיתה - ולראות איך כל אחד יכול לקחת ולהעביר את זה לתוך הכיתה שלו ולבוא עם חינוך לקיימות חדשה. המטרה היא שילדים יפנימו ויקבלו את זה שאפשר לחגוג יום הולדת גם בלי בלונים. השאיפה שלנו היא שזה יבוא מהם, כמובן בסיוע של המחנכים וההנהלה".

יום הולדת בלי בלונים? איך הילדים שלכן מקבלים את זה?

רויטל: "ברור שהילד שלי רוצה יום הולדת ממותגת עם בלונים ורובוטים. אמרתי לו: 'תקשיב, זה יפה, אבל בוא נראה איך עושים את זה בדרכים אחרות'. אני מודה, לא קל להגיד לילד קטן 'זה לא', אבל תמיד יש חלופות יותר אקולוגיות ומתחשבות. אנחנו רוצות שילדים יבינו שזאת האחריות שלהם. משם יבוא השינוי האמיתי.

"אנחנו שמות את היהב שלנו על הילדים שלנו, כי אנחנו כבר מקולקלים. להגיד להורים מה לקנות ואיפה זה קשה. כשילדים יבואו ויגידו 'אמא, שכחת את הסל בבית', זה יעשה את השינוי האמיתי".

היוזמה השאפתנית נולדת בפער הגדול שקיים היום בטיפול בנושא. "בשנתיים וקצת שאנחנו עוסקות בעולם החינוך אנחנו כל הזמן שואלות את עצמנו איך לימודי הקיימות הם לא חלק מתוכנית הלימודים? איך ייתכן שמשרד החינוך לא שם על זה פוקוס, לא נותן תקציבים? זה לא שזור כמעט באף מקצוע. זה מופיע ביוזמות נקודתיות, ביוזמות של מורות. יש מעט בתי ספר שזו האג'נדה שלהם", הן אומרות.

"שניצל על צלחת חד פעמית מכיל רעלנים". ערכת החד"פ  | צילום: אסף פרידמן 

"גם קמפיין השמירה על פרחי הבר החל בקרב ילדים לפני עשרות שנים וצלח", אומרת רויטל, "כך גם יש תקווה שמערכת החינוך תהפוך את הכיתה לרב פעמית על כל גווניה".

להפסיק את זה כאן ועכשיו

אבל על אף שהמטרה הסופית חשובה, הן טוענות כי באוכלוסיות האמידות הן פוגשות יותר התנגדויות לתוכנית. "שמעתי משפטים כמו 'את כופה עליי את איכות הסביבה'", מספרת רויטל. "אני למשל קונה בסלי רשת וכבר קוראים לי בסופר 'זאת עם הסלים'. בהתחלה היו כאלה שעיקמו את האף, אבל היום אני מרגישה יחס הרבה יותר חיובי".

נופר: "לקחת את ארגז הכלים הרב פעמיים ולשטוף כלים זה לא תמיד משמח אנשים, אבל מנגד, הילד בכיתה מטמיע את הערכים, משתמש בכלים רב פעמיים ואז מגיע הביתה לשרוול של הכוסות החד פעמיות ליד מתקן התמי 4. המטרה שלנו היא שהילדים יכניסו את השינוי גם בתוך הבית.

"במקומות רבים אפשר כבר לראות ניצני הצלחה יפים, אם בעבר היו כאלה שראו בנו טרחניות או צקצקניות, היום יש לא מעט שמובכים להיראות לידנו עם כוס חד פעמית".

בין כל תרחישי האימה בתחום הסביבה - אתן אופטימיות?

"כן. תרחישי אימה קיימים. אנחנו חברה צרכנית, אבל אנחנו יכולים להפסיק את זה כאן ועכשיו. אנחנו יכולות לוותר לעצמנו, אבל מישהו צריך לעשות את זה, יש לנו אחריות למקום שאנחנו וילדינו חיים בו. המטרה שלנו היא להגיע לכמה שיותר בתים. ככל שאנחנו מדברות על זה, זה גדל וכיף לראות את מפת ההתרחבות. כבר יש ערכה באילת וברמת הגולן".

ואיך השמירה על הסביבה מתבטאת אצלכן בבית?

נופר: "אצלי בבית אף פעם לא היו כלים חד פעמיים, אבל פתאום את שולחת את הילדה לצהרון ורואה שהיא משתמשת בחד פעמי".

אפרת: "אני חושבת שגם אצלנו תמיד היתה מודעות, אבל מדהים לראות שגם אנחנו עוברות את התהליך. תמיד הלכתי עם שקיות רב פעמיות, אבל פתאום אני שמה לב מה עם השקיות לפירות ולירקות, ואני מגלה שיש דברים שאפשר לרכוש בלי שקית, קטניות, אגוזים, גם אם זה בתפזורת. אני פשוט מביאה צנצנות קטנות מהבית".

אפרת מעידה כי היא לא קונה בגדים כבר שנים, אלא משאילה מחברות או שהן מקיימות מסיבות להחלפת בגדים ושאר פריטים.

"יש אוטו שאני ממש ממש רוצה", מספרת לפתע רויטל, "אבל הוא נמצא מאוד רחוק מהתקן הירוק שאני שואפת אליו אז אני מוותרת. אנחנו נוסעים במכונית אחת, יד שנייה, מתוך כוונה לא להעלות עוד אוטו על הכביש. את רוב הנסיעות אנחנו עושים באופניים".