בערב יום הזיכרון תגיע משפחת שגיא מקרית אתא לטקס הרשמי של הפנימיה הצבאית בחיפה בפעם החמישית להתייחד עם זכרו של בנם, ארז שגיא ז"ל. ארז, בוגר הפנימייה הצבאית, נפל כשהוא בן 19 בלבד במהלך מבצע צוק איתן. מחבלים חדרו במנהרה אל היישוב נחל עוז שבעוטף עזה וירו טיל נ"ט לעבר חלקה התחתון של עמדת הפילבוקס הצבאית. ארז וארבעה לוחמים נוספים נהרגו.

המדים שלא כובסו מאז נפילתו של ארז.  אילן שגיא בחדרו של הבן. צילום: נחום סגל
הקושי להמשיך בחיים לאחר נפילתו של ארז הוביל את בני משפחת שגיא לעזוב את ביתם בקריה ולעבור לבית חדש. אילן שגיא, אביו של ארז, מספר: "לאחר 23 שנה בבית שלנו ברחוב נוף הכרמל בקרית אתא, החלטנו לעזוב את הבית. לעדנה, אמא של ארז, היה מאוד קשה לחיות בבית שארז גדל בו, ובגלל האסון שקרה לנו, עברנו לבית חדש".

לפני מספר חודשים עברה המשפחה לביתם החדש ברחוב לילנבלום בקרית אתא. הזיכרונות מהבית הקודם עברו איתם וגרמו להם להנציח את הבן שנפל בבית החדש. כבר בכניסה מופיע שלט קטן ועליו כתוב 'בית ארז', עם איור של כתר מעל שמו של ארז, במקום הכתובת 'משפחת שגיא'.

כשנכנסים לבית, מוצאים את ארז בכל פינה. החדר שלו שוחזר באופן מדויק מהבית הקודם לבית החדש, ונמצא ממש בכניסה לבית, שבמרכזו קיר עץ גדול ומרהיב, שעליו נתלו תמונות שהודפסו על זכוכית מהשנים האחרונות לחייו של ארז, לבדו ועם בני משפחתו.

אילן שגיא: "הרבה שואלים אותנו אם זה לא משהו שהופך את האסון, את השכול, ליותר קשה, והתשובה היא לא. ארז הוא חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו, מהיום יום שלנו, ובגלל שהוא תמיד איתנו, ראינו לנכון להעתיק את החדר שלו ולשים אותו בלב הבית, כדי שנראה את ארז מכל מקום, שנרגיש אותו. כשתיכננו את הבית, קודם כל תיכננו את החדר של ארז, ומשם התפתחנו לשאר התכנון של הבית. מאותה סיבה, גם בשלט שעל הדלת נכתב 'בית ארז', כי זה הבית שלו ואנחנו האורחים".

אלבומים וציורים
בביקור בביתם מספרת עדנה את הסיפור מאחורי התמונות שעל הקיר, בהן תמונה של ארז כלוחם בשטח. "זו תמונה של ארז ימים בודדים לפני שהוא נהרג", מסבירה עדנה וקופצת לתמונה הבאה, שבה נראה ארז עם סבתו.

"היה לנו אירוע משפחתי וארז התעקש שכל אחד יצטלם עם אמא שלי, כי הוא חשב שאולי זו תהיה התמונה האחרונה שלו איתה בשל מצבה הבריאותי. שלושה חודשים לאחר מכן הוא נהרג. הסבתא, עד ליומה האחרון, היתה שבורה וכאובה מנפילתו של ארז".

החליט על דעת עצמו ללכת לפנימייה הצבאית בריאלי בחיפה. ארז שגיא ז"ל

גם תמונה זו, כמו רבות אחרות, נתלתה על הקיר המעטר את סלון הבית, תמונות מאירועים משפחתיים, מהטיול לתאילנד ותמונות לצד האחיות הצעירות ממנו בשנים אחדות - שי ונועם.

על המיטה של ארז, שהועברה אף היא מהבית הישן, עדיין מונחים ארגזים סגורים ופריטים רבים שטרם הונחו במקומם. עדנה: "כל פעם אני קובעת לעצמי יעד כדי לעמוד במשימה ולסדר לו את החדר, אבל אני לא עומדת בזה. יש קושי להתמודד עם עוד זיכרונות שעולים מהדברים שהשאיר לנו ארז מחייו".

אלבומים רבים, לצד ציורים שהיה מצייר ארז, מונחים קרוב לעיתונים ישנים ובהם כתבות על נפילתו. על מתלה הבגדים תלויים מדיו של ארז, שלא כובסו מאז שלבש אותם בפעם האחרונה. אמו אוחזת את המדים ומביטה בסיכה שעל המדים: "זו הסיכה של הפנימייה, 'פנימיון גאה'. הוא היה כל כך היה גאה בסיכות".

כבר מגיל צעיר הצבא משך את ארז. הוא התעניין בהיסטוריה של המלחמות וחלם להיות מפקד בצבא. אילן: "ארז, כמו שהוא ארז, החליט ללכת על דעת עצמו לפנימיה הצבאית בבית הספר הריאלי בחיפה.

כשסיים את חטיבת הביניים הגיע לידיו פלאייר של הפנימיה הצבאית, ולמרות שאנו לא כל כך רצינו שייכנס למסגרת צבאית מגיל 15, הוא מאד רצה. ארז עבר את המיונים, ומתוך 1,500 תלמידים שהגיעו נבחרו כ-50 וארז ביניהם".

". ארז הוא הלב של הבית". אילן שגיא על רקע קיר הזיכרון. צילום: נחום סגל

עדנה: "ארז מאוד האמין בצבא ורצה להיות איש צבא". אילן: "שאלתי אותו למה הוא עשה את זה למרות שאנו לא רצינו בזה, אז הוא אמר לי במילים שלא אשכח אותם לעולם: 'אני רוצה לתרום למדינה את הכי טוב, וזה יקרה רק אם אהיה מפקד איכותי בצבא. זה המקום שיעזור לי להגיע למקום אליו אני רוצה להגיע'. בתוך תוכי ידעתי שגידלתי ילד לתפארת, ילד שאוהב את המדינה ורצה מאוד לתרום".

אילן: "אחרי נפילתו היה ברור לנו שאנו רוצים להנציח אותו בפנימיה הצבאית. זה המקום שהוא כה אהב, ופה הוא רצה להתחנך. מכאן הוא ידע שהוא ייצא מפקד איכותי וישרת הכי טוב". המשפחה הקימה פרגולה בלב הפנימה הצבאית המכונה 'פינת ארז'. אילן: "הקמנו מקום שהוא לא אפל וקודר, אלא מקום שמח אליו מגיעים חברי הפנימיה, מדברים, צוחקים שרים ומנגנים בגיטרה וגם מדברים על ארז לפעמים".

הברכה שהפכה לשיר
במהלך הימים האחרונים, כשהשקט בדרום שוב הופר, אילן נזכר במילים האחרונות שאמר לו בנו: "שלושה ימים לפני בשורות האיוב, לפני הדפיקות שנחתו עלינו לילה אחד, נסענו לקיבוץ בארי. ארז התפלא כשראה אותנו, כי היה צו איסור כניסה למקום, אבל בגלל שהבאנו אוכל לחיילים, הרשו לנו להיכנס לדקות בודדות. הוא היה מאוד לא רגוע, וזה הדאיג אותי.

"שאלתי אותו, 'ארז, למה אתה ככה, מה קרה?'. הוא אמר לי, 'אבא, אני חייב להיכנס לעזה להביא את השקט לדרום'. עזבנו אותו בהרגשה כבדה שליוותה אותנו עד לדפיקות בדלת של המשלחת שהגיעה עם הבשורה המרה. ארז השאיר לנו צוואה, להביא את השקט לדרום".

חודשיים וחצי לפני נפילתו כתב ארז ברכת יום הולדת לאמו עדנה, בתום יום אימונים קשה בשטח. עדנה: "הוא כתב לי ב-14 במאי הודעה. כשקיבלתי אותה היא היתה לי קצת הזויה, כי הוא התבטא כמו שלא כתב לפני כן, וחשבתי שהוא התבגר, שנהיה איש.

"הוא כתב לי: 'אמא יקרה הפחד הכי גדול שלי זה שתחשבי ששכחתי, רציתי רק להגיד לך משהו שלא יוצא לי להגיד והרבה, רציתי להגיד לך שאין בן אדם בעולם שהוא לפניך. אין לי מילים בפי לתאר לך את כמות האהבה והערצה שלי כלפייך. את הסמן הימיני שלי בכל דבר שאני עושה. מאחל לך מזל, לפחות מזל כמו שיש לי שיש לי אותך. הייתי יכול להמשיך ולכתוב לך אבל הזמן שלי נגמר'".

לאחר נפילתו הפכה ברכת יום הולדת למילים יקרות מפז עבור המשפחה. הם פנו למשורר יוסי גיספן, שחיבר שיר, אותו ביצע גיא זוארץ. בחופשת פסח הגיע זוארץ לבית משפחת שגיא ולבצע את השיר 'אל תחשבי ששכחתי', שנכתב מתוך ברכת יום ההולדת.

"אנחנו שומעים אותו המון", מספרים בני המשפחה. "זה הפך לשיר שמלווה אותנו כל הזמן". זוארץ סיפר על הדרך בה קיבל את השיר: "הגעתי לילה אחד מהופעה, ואני רואה הודעה מיוסי גיספן. חזרתי אליו, והוא סיפר את הסיפור מאחורי השיר שכתב. 'אני רוצה שאתה תעשה את זה', ביקש ממני גיספן. אמרתי לו 'תשלח'. ישבתי עם אוזניות ושמעתי את השיר.

"מאוד התרגשתי, ובתוך דקות בודדות חזרתי אליו ואמרתי לו: 'אנחנו נעשה את זה'. השיר התפרסם ומושמע מאז במסגרת ימי הזיכרון בתחנות הרדיו ובטקסים השונים.

אילן: "מאז נפילתו של ארז, החיים שלנו לא חזרו למסלולם. הכל השתנה מן הקצה לקצה, השבוע ציינו יום זיכרון חמישי בלי ארז, למרות שאצלנו כל יום זה יום זיכרון, אבל ביום הזה אנחנו מרגישים שכולם איתנו. אנשים רבים באים אלינו הביתה וזוכרים יחד איתנו את ארז שלנו".