מאות מפגינים התכנסו השבוע ברחבת הבימה במחאה על גירושם המתוכנן של כ־100 ילדים שהוריהם אזרחי הפיליפינים. מרבית הילדים האלה נולדו בארץ, מדברים צברית מתובלת בסלנג, לומדים תנ"ך ומולדת, שרים את 'התקווה' ומכירים בעל פה את כל השירים של עומר אדם.

"אבל למדינת ישראל זה לא מספיק", אומרות האמהות של חבריהם לכיתה, שהחליטו למחות ולצאת לרחובות. "המאבק שלנו נועד להעלות את הנושא לתודעה הציבורית. אי־אפשר להישאר אדישים ולעמוד מנגד".

"המחשבה על ילדים שנולדו וגדלו פה יחד עם הילדים שלנו ועכשיו מסלקים אותם היא בלתי נסבלת והיא שהניעה אותי לפעולה", אומרת עו"ד הלית כהן־רזניצקי, אחת מיוזמות ההפגנה, שלקחה את המושכות המשפטיות בפרויקט.

מחאת האמהות. כהן־רזניצקי, מליחי־נחום וגלמן־רם | צילום: תומי הרפז

"הרגשתי שזה בדיוק המקום שלנו להגיד, בואו נעשה משהו בשביל מישהו. משהו נכון, צודק, מוסרי וערכי".

חברים לפלייסטיישן

אחת ממתניעות המאבק היא ליהיא גלמן־רם, אם לילד בבית הספר היסודי 'בלפור' בתל אביב (גילוי נאות: גלמן־רם היא עורכת באתר מיינט). "בסך הכל רציתי לארגן את מסיבת הסיום של כיתה ד' 4", היא אומרת.

"שלחתי הודעה להורים בווטסאפ הכיתתי. פתאום הגיעה הודעה פרטית מאביו של אחד הילדים מהפיליפינים. האבא שאל איך הוא יכול לעזור באירוע שיהיה בעצם מסיבת הסיום של הבן שלו, כי הם מועמדים לגירוש. הילד הזה נולד וגדל בארץ, הוא חבר של הבן שלי, הם נפגשים אחר הצהריים ומשחקים ביחד בפלייסטיישן. הייתי בהלם.

"בלפור הוא סוג של בית ספר משלב, בכל כיתה יש שניים או שלושה ילדים מהפיליפינים ופתאום התברר לי ש־15 תלמידים מועמדים לגירוש. כמעט כיתה שלמה שלא תהיה איתנו בספטמבר הקרוב. מאותו רגע לא יכולתי להמשיך עם חיי כרגיל. הייתי מוכרחה לפעול עבור האנשים האלה, שהגיעו לפה באישור בשנות ה־2000 כדי לעבוד עם קשישים ונכים.

"אשרות השהייה של כ־100 מהנשים לא חודשו למרות שילדו ילדים בארץ, ועכשיו הן מגורשות ביחד עם ילדיהן".

מה עשית?

"אני חברה בהנהגת ההורים של בלפור. שלחתי הודעה בקבוצה ותוך דקות הוחלט שיוצאים להפגין, הפגנה א־פוליטית, קהילתית, של סולידריות, אהבה ושירים ישראליים. הלב נשבר מול הילדים הפיליפינים שלא מכירים שום דבר אחר.

"במקביל, שלחנו לשר הפנים אריה דרעי מכתב חריף נגד ההחלטה, עם העתקים לראש הממשלה ולרעייתו, לשר הפנים, לשר החינוך ולנשיא.

אין להם ארץ אחרת. ההפגנה ברחבת הבימה

"יצרתי קשר עם עמותת  United Children of Israel וחברנו אליהם כהורים למען הורים וילדים למען ילדים, כי אלה החברים של הילדים שלנו. הם משחקים ביחד אחר הצהריים וחוגגים ביחד ימי הולדת ומסיבות סיום.

"הבן שלי שאל, 'מה זאת אומרת מגרשים אותו? מי מגרש אותו? למה הוא לא יכול להיות כאן יותר?'. ניגשנו לעניין בזהירות כי יש ילדים צעירים שההורים לא שיתפו אותם. ניסינו להבין מה מספר הילדים ומי הם, אבל לא הסכימו למסור לנו פרטים. הילדים האלה לא היו מעולם בפיליפינים ופתאום אומרים להם לארוז וללכת".

שווים בין שווים

"היה הרבה בכי בכיתה השבוע", אומרת אם נוספת ממארגנות ההפגנה. "הילדים שנולדו להורים מהפיליפינים תכננו תוכניות לקיץ, אין להם מושג שמבקשים להקיא אותם מתוכנו. 

"זאת החברה שלהם, זה הבית היחיד שהם מכירים, כאן מתייחסים אליהם כאל שווים בין שווים, ויש להם אפס כלים להתמודד עם החלטה שרירותית כזאת ולחיות במדינה שהם בכלל לא מכירים. זה ייפול עליהם ב'בום' ואני לא יודעת איך זה ישליך על המשך חייהם".

והילדים שלכם, איך הם מגיבים?

"תהיה פגיעה קשה באמון שלהם במדינה. אנחנו מתווכים להם את המציאות ומסבירים שאנשים לא יכולים לבחור לחיות בכל מקום, אבל הפתאומיות הזאת לא נתפסת על ידם. חלק מהילדים ייאלצו לעזוב את ישראל ב־5 ביולי. כולם מוצפים רגשית".

יש הורים שלא מצדדים בהתארגנות שלכן. הם טוענים שאלה החוקים, זאת מדיניות ההגירה של ישראל ואין פה מקום להפגנות.

"עם כל הכבוד לחוקים, נעשה כאן עוול נוראי לילדים. אנחנו לא רוצות לשנות את מדיניות ההגירה של ישראל, אבל מדובר בקבוצה חיונית לחברה שלנו.

ציפו למאה איש, הגיעו אלפים. ההפגנה | צילום פרטי

"הם לא מסתננים, הם באו לסעוד את החולים והנזקקים שלנו ואנחנו חבים להם. המדינה לא אכפה את החוק עד עכשיו ונתנה לילדים האלה לגדול בין ילדינו. עכשיו כבר מאוחר מדי, הם חלק מהרקמה שלנו".

"אומרים על התל אביבים שאנחנו חיים בבועה ואכפת לנו רק מעצמנו, אבל גילינו שזה ממש לא נכון", אומרת גלמן־רם. "יש כל כך הרבה הורים נפלאים שהתגייסו. נכון, יש גם כאלה ששואלים אם זה מה שדחוף לנו כרגע להיאבק עליו. הם טוענים שהפיליפינים יודעים ששהותם כאן מוגבלת ושהם משתמשים בילדיהם כדי להישאר פה".

כרזות ומגפונים

תוך ימים ספורים האירוע, שהחל בקבוצת ווטסאפ קטנה, גדל והתרחב לממדים שהאמהות לא ציפו להם. "פתאום הפכנו לנשות הפקה", אומרת כהן־רזניצקי.

"חשבנו שיבואו 100 איש ולא נזדקק אפילו לאישור מהעירייה, ופתאום הגענו ל־2,000 איש, ועוד רבים מתקשרים לשאול איך אפשר לעזור ולתרום לאנשים האלה, שנדחקו לשוליים ולא נמצאים בסדר העדיפויות של אף אחד".

גלמן־רם: "הכי חשוב זה שבתווך יש 100 ילדים שגורלם עומד להיחרץ. הוריהם לא הסתננו לישראל, קראו להם להפוך פה למטפלים. אף אחד לא חשב מה יקרה איתם ועם הילדים שלהם כשיחלפו השנים? אני כל הזמן חושבת על האכזבה שלהם. על מה שיהיה איתם ביום שאחרי".

"יש רגעים בחיים שבהם אי־אפשר לשתוק יותר", אומרת נעמה מליחי־נחום, מנהלת משרד פרסום ואם לילדה בבית ספר בלפור. "המחשבה על הילדים שבעוד שבועיים ייזרקו למציאות שהם לא מכירים, פשוט גומרת אותי".

מה המאבק הזה תובע ממך?

"כל דקה פנויה שיש לי, טובת הילדים באה לפני שעות הפנאי, לפני ענייני אגו ולפני הכל. בשבוע האחרון אני עסוקה רק בזה. חילקנו תפקידים בינינו ויצרנו צוותי פעולה, אחד אחראי על התקשורת ואחד על הכרזות והמגפונים.

"אנחנו חושבים לכל הכיוונים ועמוסים התארגנויות טכניות ובטלפונים מול אנשים שרוצים לעזור. אני שקועה בזה עד אחרי חצות. מה שקורה כאן פשוט מרתיח אותי, ילדים שהם חלק מהקהילה הפכו לקורבן של המציאות. גנטית הם נראים כהוריהם, אבל הם ישראלים לגמרי. סליחה על ההשוואה, אבל כדור שלישי לשואה אני לא יכולה לשאת את המחשבה שיתחילו לצוד את ההורים ברחובות. אנחנו לא מבקשים ליצור תקדים אלא רק הסדר כפי שכבר היה בעבר".

"הפגנה גדולה יותר מתוכננת ל־4 ביולי", מסכמת גלמן־רם, "אנחנו עובדות עליה עכשיו בכל הכוח".

כולנו ישראלים // מירב שלמה

לאחרונה הגיעו צווי גירוש אל הוריהם של כ־50 מתלמידי בתי הספר בתל אביב, שהוריהם בעלי אזרחות פיליפינת. לפני כשלושה שבועות יצאה הנהלת 'גימנסיה הרצליה' במחאה נגד ההחלטה, כשנודע ששניים מתלמידי הגימנסיה מועמדים לגירוש.

מנהל בית הספר, ד"ר זאב דגני, אמר כי יפעל בכל האמצעים ואף יחביא תלמידים כדי שלא יגורשו. אל המחאה הצטרפו בתי ספר והנהגות הורים נוספות, ביניהם 'בלפור', 'גרץ', 'דמוקרטי פתוח', 'כולנא יחד', 'היובל', עירוני א' לאומנויות, 'גבריאלי', 'גבעון' ושבטי תנועת הצופים.

בהפגנה שאליה יצאו יחד עם משפחות ילדי המגורשים הם נשאו שלטים שעליהם נכתב "כאן ביתי כאן אני נולדתי"; "כולנו ילדים ישראלים"; "אין לי ארץ אחרת" ו"אל תגרשו את החברים שלי".

"גירוש המוני של עשרות תלמידים מתל אביב יהווה פגיעה אנושה גם בחבריהם לספסל הלימודים", אמר יו"ר הנהגת ההורים בבית הספר היסודי היובל וגמנסיה הרצליה, אפי קובי. "זה שיעור חשוב באזרחות ודמוקרטיה. אין לי ספק שהילדים הללו יהיו אזרחים טובים למדינת ישראל וישרתו בצבא הגנה לישראל".

תגובת רשות ההגירה והאוכלוסין: "מדובר באזרחיות זרות השוהות בישראל תקופה ארוכה מאוד בניגוד לכל דין וללא מעמד מוסדר. בחלק מהמקרים אבות הילדים ממתינים להם במדינת המוצא לאחר ששבו לשם.

"העובדות נעצרו במהלך השנה בגין שהייה בלתי חוקית, ומתוך התחשבות ורצון לבוא לקראתן, הוחלט לאפשר לילדיהן לסיים את שנת הלימודים כראוי ושהאמהות תכבדנה את הסיכום, תצאנה מרצונן ותחזורנה לביתן (ללא גירוש). אנו מצרים על הניסיון הבלתי פוסק לנצל את ההחלטה המתחשבת לרעה".