במשך שנתיים הסתתרה גניה צימרמן (קופף) מהנאצים בתוך בור שחפר לה הפולני אנטק טקלק בחצר ביתו. בור שבו יכולה היתה רק לשכב, מבלי לראות אור יום ומבלי לזוז. אולם הבור הזה הביא לכך שבסופו של דבר היתה הניצולה היחידה מבין שבעת אחיה, הגיעה לארץ והמשיכה את השושלת.

הירש (מימין) במפגש עם בני המשפחה בטורובין. צילום: מרצין סטפיאן
למעלה מ-70 שנה אחרי כן יצאה בתה, לאה הירש מקרית ביאליק, למסע שמטרתו לעלות על נס את שמו של מי שהציל את חייה של אמה. אחרי ניסיונות איתור בטיול לפולין, היא נפגשה לראשונה עם בני משפחתו, ביקרה בקברו והבטיחה להביא לכך שיוכר כחסיד אומות עולם. לפני שלושה שבועות הגיע אל סיומו מסעה הממושך, בטקס שנערך על ידי שגרירות ישראל בפולין, בו ניתנה לבני משפחתו ההכרה המיוחלת.

גניה צימרמן (קופף) נולדה בעיירה טורובין שבפולין במרץ 1927. היא היתה השלישית מבין שמונה אחים. "בהיותה בת 15, באוקטובר 1942, הנאצים נכנסו לעירייה והודיעו להם שלמחרת הם צריכים להתפנות מהבתים. זה היה בערב שישי. בשבת בבוקר, יחד עם אמא ואחיה (אבא שלה נפטר שלוש שנים קודם לכן ממחלת הטיפוס), הם התפנו", מספרת בתה, לאה הירש. "פינו אותם על גבי עגלות אל העיירה איזביצה וריכזו אותם בבית הכנסת.

הנערה גניה (קופף) צימרמן. צילום: מרצין סטפיאן

"כעבור כמה שעות אמי החליטה שהיא בורחת מהמקום הזה. אמא שלה אמרה לה שלא תצא מבית הכנסת כי יהרגו אותה, אבל היא לא שמעה ויצאה. בחוץ ראה אותה חייל נאצי וצעק לה לעצור. היא עצרה, אבל כמה מטרים אחריה היתה קבוצה של יהודים שברחו. הוא פנה אליהם, והיא ניצלה את ההזדמנות וברחה משם.

בשעה שברחה, היא נתקלה בגדר תיל ונפלה, לא רחוק מהמקום ממנו ברחה. היא שכבה שם פצועה ומדממת בפניה, עד לשעות הערב. לפנות ערב היא ראתה שמוציאים את היהודים מבית הכנסת, וראתה את אמא שלה יוצאת עם האחים שלה. זו היתה הפעם האחרונה שראתה אותם. לימים נודע לה שמשם הובילו אותם למחנה ההשמדה בלזץ".

האח נרצח
לאחר הבריחה החליטה גניה שהיא חוזרת לעיירה שבה גדלה. "היה חושך בחוץ והיא כל הזמן העמידה פני מתה. בלילה היא החליטה לקום, וברחה לכיוון היער. כשהובילו אותם מטורובין, היא עקבה אחר הדרך והחליטה לחזור לעיירה. בבית לידם גר אנטק טקלק, שהיה שכן שלהם, והוא גם עזר להם אחרי שאבא שלהם נפטר, היה מביא להם אוכל וחלב. גניה החליטה לחזור לשם ולנסות לראות אם אנטק יהיה מוכן לשמור עליה", סיפרה בתה.

"היא הלכה כל הלילה, עד שהגיעה לביתו. היה לו אסם עם פרה וסוס, והיא נכנסה לשם ועלתה לבוידם. בבוקר, כשהוא בא להאכיל את החיות, היא זרקה קש למטה כדי שהוא יבחין בה. הפולני עלה למעלה והבחין בה. היא החלה לבכות וסיפרה לו שנשארה לבד מהמשפחה, וביקשה להישאר שם. הוא אמר לה שהוא לא יודע מה הוא יעשה, כי מחפשים בבתים יהודים.

"כמה ימים היא נשארה בבוידם, ואז הוא אמר לה שהוא יחפור לה בור באסם, מתחת לקש. באותו בור היא היתה קרוב לשנתיים. היו פעמים שאמא היתה אומרת לו, 'תהרוג אותי, אין לי בשביל מה לחיות, נשארתי לבד בעולם'. הוא היה עונה לה, 'מי שנתן לך את הנשמה הוא שיקח לך את הנשמה'".

השגרירות הישראלית ניהלה את הטקס. הענקת האות ליד קברו של אנטק | צילום: מרצין סטפיאן

במשך שנתיים שהתה גניה בתוך הבור בתנאים קשים ביותר. "בלילות הוא היה מוריד לה אוכל לתוך הבור. פעם בכמה שבועות היא היתה יוצאת גם להתקלח. אחרי כשנתיים, כשהרוסים נכנסו לפולין ושיחררו את טרובין, היא יצאה מהבור. היא בקושי יכלה ללכת, כי כל הזמן היתה במצב שכיבה בבור, כשהיא יכולה רק להרים קצת את הגב. היא גם לא ראתה כמעט אור יום, ויצאה כמו עיוורת. לקח לה זמן עד שהצליחה לראות. הוא לימד אותה גם ללכת מחדש", סיפרה הירש בהתרגשות.

אולם בכך לא תם מסעה הקשה. הירש: "אחרי פרק זמן נודע לה שאח שלה, יוסף קופף, שהיה ממורדי סוביבור, חי. כשברחו מסוביבור הוא היה פרטיזן ביערות. אחרי המלחמה הוא שמע שאחותו גניה נשארה בחיים. הוא היה מאוד עשיר לפני המלחמה, ואמר לה שנשאר לו הרבה רכוש וכסף אצל חבר, והציע לה לבוא איתו לקחת אותו. אבל אנטק אמר להם 'אל תלכו, כי יהרגו אתכם'.

גניה הקשיבה לו ולא הלכה. בדיעבד זה הציל את חייה. אחיה נרצח על ידי חברו, שלא רצה להחזיר לו את הרכוש. אנטק, שגילה את דבר הירצחו, העז לספר זאת לאמי רק שלושה ימים אחרי הרצח. הניגודיות היתה מצמררת: פולני אחד הציל יהודיה, תוך שהוא מסכן את חייו, ופולני אחר רצח את החבר שלו בגלל בצע כסף.

"בשלב מסוים היא מצאה בן דוד שלה, וגרה אצלם במשך תקופה. בשנת 1950 עלתה לארץ באונייה 'קוממיות', לבדה. אבא שלי הוא בן אותה עיירה, חבר של אחיה, יוסף קאפף. הם נפגשו בארץ, באחת האזכרות לקורבנות העיר".

"כולם בכו"
בשנים הראשונות אחרי המלחמה, מספרת הירש, שמרה אמה על קשר עם אנטק הפולני. "היא שלחה אליו חבילות וכסף, אבל אחרי תקופה הוא הודיע להורים שלי שנראה לו שעוקבים אחריו. פולין היתה אז עוד תחת שלטון קומוניסטי, ומאז ניתק הקשר, עד לאחרונה. לפני שנה וחצי נסעתי עם בני עמית למסע לפולין במסגרת תנועת הנוער 'מחנות העולים'. 

מדובר במסע של חניכים לדורותיהם. מספר חודשים קודם לכן הבחנתי בתוכנית המסע שבאחד הימים אנחנו מגיעים למקום לא רחוק מהעיירה שבה חיה אמי, ואמרתי לבני שננסה להתחיל לחפש ולבדוק מה עלה בגורל המצילים של אמא. איתרנו חבר של ההורים שעודנו בחיים, בן 95. היה לי חשוב לדעת אם הוא מכיר את האיש שהציל את אמא שלי, והוא מיד אמר לי את השם של אנטק.

"באותו רגע אמרתי לבני עמית שעכשיו שום דבר בעולם לא יעצור אותי, ואני אחפש את המשפחה. אני לא דוברת פולנית, אבל נעזרתי בבן דוד שלי, שאשתו דוברת פולנית. היא התקשרה לעירייה ולמקומות נוספים, ובזכותה הגענו לצאצאים שלו. בסופו של דבר הגענו אליהם דרך עורך של עיתון הכנסייה בטורובין. כבר בשיחת הטלפון הראשונה הם אמרו שהם רוצים להיפגש. מדובר בנכדים של האח שלו, כי לו עצמו לא היו ילדים".

כעבור כמה חודשים, במהלך המסע, נערך המפגש. "זה היה מפגש מאוד מרגש. כולם בכו. הם קיבלו אותנו בחום. הם לא כך כך הכירו את הסיפור, רק שמעו בעבר שאנטק הסתיר ילדה יהודייה. לא דיברו על זה אצלם. גם אמא שלי, במשך כל השנים, לא במיוחד שיתפה אותי ואת אחותי, שושי אייזנברג. ידענו רק קטעי דברים.

"בשלב מאוחר יותר היא דיברה עם הילדים שלי, והבת שלי, באחד המקרים, הקליטה אותה. בטיול הגעתי גם למקום המסתור שלה. עמדתי על האדמה שתחתיה היה הבור. רק המחשבה הזאת שאני עומדת על האדמה שתחתיה אמא שלי היתה בתוך בור במשך שנתיים, זה היה נורא.

"במהלך הטיול ביקרתי בין היתר בבית הקברות הנוצרי, בו נקבר אנטק. כבר בארץ קניתי מראש צלב בנצרת, והנחתי על הקבר שלו עם פרחים. שם, על הקבר שלו, הבטחתי שאני חוזרת לארץ ואני הולכת לפעול כדי שהוא יקבל את האות של חסיד אומות עולם. וזה מה שעשיתי. התכתבתי עם 'יד ושם' המון זמן.

"הם קיבלו פרטים ממני, כולל קטעי שמע של אמא שלי, תמונות מהמפגש לפני שנה וחצי ועוד. כעבור שנה התקשרו מיד ושם והודיעו לי שהצאצאים יקבלו מדליה ותעודה שהוא מוכר כחסיד אומות עולם. אנשי שגרירות ישראל בפולין ניהלו את הטקס, שנערך לפני שלושה שבועות. נסעתי לשם עם בעלי וילדיי. הטקס, שהיה סגירת מעגל עבורנו, היה מרגש מאוד".