צילום: דורון גולן בדרך כלל כל עירייה מנסה לספח כמה שיותר שטחים לתחום שיפוטה. במקרה הזה עיריית קרית ים ועיריית חיפה ניסו 'לזרוק' את חלקת החוף, בה עובר צינור ניקוז, האחת על השנייה. כל אחת טענה: לא שלי הוא. בסופו של יום קבע בית המשפט כי השטח הוא של עיריית קרית ים, צינור הניקוז הוא של עיריית חיפה.

המקרה המוזר הזה התברר בבית המשפט במהלך תביעתו של תושב קרית ים, שעסק בפעילות ספורטיבית בחוף הים ונפל כתוצאה מצינור ניקוז שעובר במסלול ריצתו. התושב שנפל ונחבל פנה לעיריית קרית ים וזו הפנתה אותו לעיריית חיפה, אשר החזירה אותו בחזרה לקרית ים וחוזר חלילה.

התובע, בעזרת עורך דינו ירון הוברמן, הגיש תביעה נגד עיריית קרית ים ועיריית חיפה. בתביעה טען המתעמל כי ב-4.8.04 בשעות הבוקר המוקדמות עסק בפעילות ריצה בחוף הים, כ-25 מטרים צפונית לחוף 'כאן'. המסלול הוגדר על ידי עיריית קרית ים כאזור המיועד לפעילות ספורטיבית, והעירייה אף הציבה בו שלטי פח בדמות אדם רץ.

ביום התאונה הגיע המתעמל בריצה לקטע החוף בו חצתה תעלת ניקוז את דרכו. תעלת הניקוז הסתיימה בצינור בטון ומצידו השני היה קטע חולי שמי ים ושיטפונות גרמו לו לסחף ובקע עמוק. כאשר ביקש לדלג מעל המכשול, הניח את רגלו בחול הטובעני, וכתוצאה מכך נפל ונפצע בראשו מצינור הבטון.

שופטת בית משפט השלום בחיפה, ישראלה קראי-גירון, זימנה את נציגי עיריית קרית ים וחיפה, אך כל עירייה התנערה וטענה כי האירוע אירע בשטח המונציפלי של רעותה. לצורך קביעת הגבול המוניציפלי, ביקשה השופטת מכל עירייה לבצע מדידות ולהגיע למסקנות בעזרת שמאים. אבל גם בפגישה בין מודדי ושמאי העיריות לא הושגה הסכמה.

התיק חזר לבית המשפט, והשופטת, שהתעמקה בשרטוטי המודדים ובחוות דעתם של השמאים, הגיעה למסקנה כי רצועת החוף המדוברת שייכת לעיריית קרית ים, וצינור הניקוז שייך לעיריית חיפה.

בפסק הדין קבעה השופטת כי המתעמל נפצע מצינור הניקוז שלא תוחזק על ידי עיריית חיפה באופן נאות ועל כן היא אחראית לפציעתו, אף שהתקרית לא אירעה בתחום שיפוטה. עם זאת, קבעה כי גם עיריית קרית ים אחראית, היות שהמפגע היה קיים בתחום שיפוטה.

השופטת: "היה על עיריית קרית ים לנקוט במעשים שימנעו הווצרות מפגעים בחוף הים העירוני, אפילו אם מפגעים אלו נוצרו באשמת גורם אחר. אין להסכים עם מצב בו מחליטה העירייה להותיר מפגעים בחוף הים שלה, ללא תיקון כלשהו, למרות ידיעתה כי אזרחי העיר עושים שימוש תדיר בחוף זה.

"אפילו צדקה עיריית קרית ים בטיעוניה ואכן היה על עיריית חיפה לתקן המפגע, משנוכחה כי עיריית חיפה אינה עושה דבר, היה עליה לתקן המפגע ולתבוע השבת הכספים. במיוחד נכון הדבר כאשר מדובר במפגע המצוי באזור שהוכרז על ידי עיריית קרית ים כאזור שנועד לביצוע פעולות ספורט עממי של אזרחי העיר. מצב החוף היה בכי רע והעדר מעשה לתיקון המצב מהווה קריאה לאזרחי העיר לסכן עצמם במהלך ביצוע פעולות ספורט".

אחרי שלוש שנים, בשנת 2007 קבעה השופטת כי על עיריית חיפה לשאת ב-60 אחוז מערך הפיצוי ועל עיריית קרית ים לשאת ב-40 אחוז הנותרים. לאחרונה, שלוש שנים אחרי פסק הדין, הגיעו המתעמל והעיריות להסכם פשרה על פיו עיריית קרית ים תפצה את המתעמל ב-35 אלף שקל ועיריית חיפה תפצה אותו ב-52 אלף שקל. סך הכל פוצה ב-85 אלף שקל.