חברות הארגון ההתנדבותי "הקול הנשי" יצאו להפגין הבוקר (שלישי) במחאה על אלימות נגד נשים בכמה מוקדים באזור חיפה והקריות, מהקריון דרך צומת מוצרט ועד לקמפוס האוניברסיטה כשהן מניפות שלטים למיגור התופעה.

גלית נחום. צילום: פרטי

אבל בעוד שמתנדבות הארגון מפגינות בצמתים, מייסדת הארגון, גלית נחום, עושה את דרכה לבית שמש, לבית הספר של משטרת ישראל, שם היא תרצה בפני חניכי קורס הצוערים בנושא אלימות נגד נשים. לפני פחות מעשר שנים היא יצאה ממקלט לנשים מוכות בהרצליה ועד היום נושאת את הצלקות הנפשיות. שמה של ההרצאה "כאן חיה אחת שמתה" אומר הכל.

נחום (44), אם חד הורית לשלושה ילדים, הקימה את הארגון לפני שמונה שנים, יחד עם שותפתה למאבק, בובה לוי, כאשר כל פעילותן היא בהתנדבות ואיש לא מקבל שכר על השקעתו. "אני נאבקת בהרבה חזיתות. תחילה נלחמתי בעד זכויות של האימהות החד הוריות.

"אחר כך נחשפנו כולנו לנושא האלימות שפעם היה הרבה יותר חבוי. אז הבנתי שלא די להילחם בשביל זכויות, צריך להילחם גם כדי שנשים יחיו. אנחנו מאוד פעילות בוועדות הכנסת, מקדמות חוקים שיטיבו עם ציבור האנשים בכלל והנשים בפרט. יש מלא חסמים ביורוקרטיים שאנו נלחמים נגדם. אנחנו מלוות נשים מוכות במהלך התהליך שהן עוברות ולפעמים גם מסדרות קשר בין נשים ועורכי דין שפועלים איתנו".

בשבוע שעבר, ביממה בה שתי צעירות נרצחו בזו אחר זו, נחום הרגישה שהיא לא יכולה יותר. לקחה כמה שלטים, נסעה ללב המפרץ והציבה במקום שלטי מחאה. הלכה לבד, בלי עוד פעילות וערכה הפגנה מסוג אחר לגמרי. "הרגשתי שאני לא יכולה יותר, שחייבת לעשות משהו. זו לא הייתה ההפגנה עם המגפון והקריאות.

"זו הייתה הפגנה שקטה של שיחות. המון שיחות. מחאה שקטה להעלאת המודעות. השלטים שהצבתי גרמו לאנשים להיפתח ולשוחח ולנהל דיון אמיתי. כל אחת אמרה פתאום כן, אני מכירה חברה או קרובת משפחה שעברו אלימות. אנשים דברו ולא צרחו. והמסר היה אחד: דמנו לא הפקר".

נחום עובדת לפרנסתה בחברה שמפיקה אירועים. בעבר היא סבלה מאלימות והייתה במקלט לנשים מוכות בהרצליה ולכן כל כך טבעי לה להזדהות עם הקורבנות. "אני חושבת שהזעקה סחפה והיא מדברת אל המון נשים.

"גם מישהי שלא חוותה בעצמה אלימות היא מכירה מישהי שעברה. אין בכלל ספק. זה נוגע לכולנו. בעת שהייתי בלב המפרץ אנשים נעצרו וסיפרו מה שהם יודעים. הנושא היום על השולחן. אנשים מדברים חופשי יותר. לפני עשר שנים הכל היה מושתק. מוחבא. התביישו לדבר על זה. זה סרטן חברתי שנוגע לכולם.

"נשים נרצחות, וזה הדבר הנורא ביותר. אבל האלימות הפיזית היא רק צורה אחת מיני רבות. יש אלימות כלכלית ויש אלימות מילולית ויש אלימות נפשית. שלא נעלמת לעולם. פצעים מגלידים, פצעים נפשיים לעולם יישארו.

"אני מעידה על עצמי, לא על מישהי אחרת. כתבתי שהצלקות שלי הן היהלומים שלי שאני עונדת יום יום ולומדת לחיות איתן יום יום. ואני יודעת שהן לא ייעלמו".