מנהלת תחנת מד"א קריות, בת אל בוגנים (28), זוכרת את הרגע ששינה את חייה כאילו זה היה אתמול. שעת חצות, בבית הוריה ברכסים, והיא בת 12 בלבד. "זה היה בפסח, אחרי המימונה. ישנתי, ואז שמעתי רעש בסלון.

בת אל בוגנים. צילום: נחום סגל

אבי, אלברט, שכב על הרצפה, מזיע. הוא היה אז בן 55, וזה היה האירוע הלבבי הראשון שעבר. הרגשתי פחד נורא, לא הבנתי מה קורה לו. ואז ראיתי בסלון שני אנשים שטיפלו באבא והצילו אותו, פשוט הצילו אותו. אלה היו שני אנשי מד"א. באותו רגע אמרתי לעצמי שזה מה שאעשה כשאגדל. אהיה במד"א ואציל חיי אנשים".

אבל הדרך של בת אל להגשמת החלום היתה קשה במיוחד, וכרוכה בשינוי חד באורח חייה. היא גדלה בקרית אתא, במשפחה מסורתית, עם עוד חמישה אחים. הוריה, אלברט וחנה, רשמו אותה לבית הספר החרדי 'אור חדש' ברכסים. בגיל 15, כשרצתה להתנדב למד"א, בבית הספר לא ראו את העניין בחיוב, אם כי לא הטילו וטו.

"פעמיים פניתי להתנדב, ופעמיים לא הצלחתי. פעם כי הייתי צעירה מדי, ופעם שנייה מערכת השעות בבית הספר לא איפשרה לי. בבית הספר לא ממש עודדו אותי להתנדב למד"א. למעשה, אף תלמיד שם לא התנדב. זה לא היה מקובל, כי במד"א יש אינטראקציה בין בנים ובנות, ואני למדתי בהפרדה מוחלטת מכיתה ב' עד כיתה י'.

בת אל בוגנים. צילום: נחום סגל
"אז החלטתי לעבור ללמוד באולפנת שחם, שם כן היה מקובל להתנדב למד"א. לא הייתי הראשונה שהתנדבה, ולא האחרונה. שם, בגיל 16, התחלתי את דרכי במד"א".

בת אל עברה קורס בסיסי בן 60 שעות, כולל הדרכה כיצד לבצע החייאה נכונה, איך לטפל בפציעות וחבירת לוח גב. בהמשך עברה קורס "תאר"ן", תחנת אירוע רב נפגעים, קורס מתקדם שמעניק למתנדב כלים טובים יותר לטפל בנפגעים. במקביל, גם החלה להדריך מתנדבים צעירים.

במשך כל הזמן הזה היא המשיכה להתנדב במד"א קריות ולצאת למשימות. מה שהחל באירוע בסלון ביתה, באותו לילה בו הצילו את חיי אביה, הפך לאהבה. "מד"א זה חיידק, כשזה נכנס בך אתה פשוט מתאהב ולא עוזב לרגע. אין תחושת סיפוק גדולה יותר מאשר לעזור לאנשים במצוקה, ויש גם סיפוק גדול בלהדריך את הדור הבא של מתנדבים".

קורס בהצטיינות
כאשר הגיעה לגיל 18, בוגנים החליטה להתנדב לשירות לאומי, כמובן במד"א. "האופציה לא לשרת לא היתה קיימת עבורי. להתגייס לצבא היה קשה, בגלל הבית והסביבה בה גדלתי. בשירות הלאומי הגעתי למד"א קריות, שם קיבלתי על עצמי עוד תפקידים. הייתי חובשת מלווה, וגם עזרתי בלוגיסטיקה, כמו במבצעי איסוף מזון לחגים".

אחרי השירות הלאומי החלה בוגנים לעבוד במד"א, עברה קורס מדריכי בוגרים וקורס תורני מוקד, ועבדה בתחנת חיפה במוקד במשך שנתיים.

לעבוד במוקד זה פחות זוהר, פחות אקשן?
"למה? אני לא חושבת. נכון שזה שונה מלהגיע לבן אדם ולהושיט לו יד, אבל כשאתה בטלפון ומסביר למישהו במצוקה מה יעשה עד שתגיע עזרה, זה חשוב לא פחות. במצבים כאלה, כל שנייה קובעת, וזו לא סתם קלישאה, ואם מישהו מתמוטט והצוות במרחק כמה דקות, ויש בן משפחה במקום, אפשר להדריך אותו לעשות פעולות מצילות חיים. לפעמים המצב הוא בלתי הפיך אם לא עושים את הפעלות הנכונות. אחרי תקופה מסוימת בתפקיד הזה, אתה לומד שהוא חשוב מאוד".

לפני שלוש וחצי שנים עברה בוגנים את הקורס המתקדם ביותר במד"א, קורס פרמדיקים, וסיימה אותו בהצטיינות. לאחר הקורס חזרה למד"א קריות כפרמדיקית. ואז, לפני כחצי שנה, מנהל התחנה בעשר השנים האחרונות, גיא קרשובר, קודם לתפקיד מפקח רפואי, ובוגנים, שגדלה בתחנה במשך כל הפעילות שלה במד"א, מונתה לפרמדיק אחראית על התחנה - התואר של מנהל התחנה, שהיא השנייה בגודלה במרחב חיפה.

התפקיד משלב עבודת שטח כפרמדיקית, יחד עם עבודה ניהולית. בתחנה מועסקים 35 עובדים, נהגים ופרמדיקים. פועלים בה עשרות אמבולנסים, חלקם ביום יום וחלקם מיועדים לשעת חירום או לאירוע רב נפגעים.

במקביל, יש בתחנה 160 מתנדבי נוער ועוד 100 מתנדבים בוגרים. בוגנים אחראית לתפעול של התחנה ביום יום ובהכנתו לשעת חירום. היא בין מנהלות התחנה הבודדות בארץ במסגרת מד"א.

שגרה וחירום
לא שכיח שבת 28 תנהל תחנה גדולה.
"גדלתי בתחנה, באתי מתוכה, היא היתה חלק ממני מגיל צעיר. זו תחנה גדולה, ויש הרבה דברים לדאוג להם, אבל בעיקר התחנה צריכה להיות ערוכה לתת מענה גם בשיגרה וגם בחירום לכל אירוע בתחומה.
"אני גם רואה חשיבות רבה בפעילות הקהילתית שלנו. יש שני פרויקטים חשובים שאנחנו עושים, איסוף מזון לנזקקים בחג ו'זיכרון בסלון' - פעילות עם ניצולי שואה. בעיני זו פעילות חשובה, כי מד"א קריות היא חלק מהקהילה".

את כבר הרבה שנים במד"א. איך מתרגלים למצבים הקשים של טיפול בנפגעים קשים? בזירות תאונות דרכים?
"אתה רואה ומתחשל. התגובה של אחד לא דומה לאחר, אבל במד"א יש דגש על קטע של להסתכל על המתנדבים החדשים שנחשפו למראים קשים. אחרי האירוע יושבים עם כל אחד, במיוחד אחרי מקרים חריגים, כדי לשים לב איך הוא הגיב, אילו שינויים הוא עבר. אם התגובה קשה, מעבירים את הטיפול בו הלאה, למומחים. עם הזמן אתה לומד להתמודד עם המראות, ואתה מתרכז רק במתן עזרה".

ניהול וגם שטח. בת אל בוגנים בזירות תאונה. צילום: דוברות מד"א

מה המקרה הכי קשה שטיפלת בו?
"לפני כשנה, ילד שנפל מקומה 11 בקרית ים. לשטח הגיעו כוננים ראשונים ואז הגיע הצוות הבכיר עם הניידת לטיפול נמרץ. ראיתי את הילד שרוע על המדרכה לאחר שנפל מקומה גבוהה. הבנתי שנעשה הכל, את המקסימום, כדי להציל אותו..

"הייתי בלא מעט זירות של תאונות קשות עם נפגעים, אבל שם היה מדובר בילד קטן, זה המקרה הכי קשה שנחשפתי אליו. במקרה כזה, חייבים להביא את הנפגע במהירות שיא לבית החולים. עשינו פעולות ראשונות והצלחנו להחזיר לו דופק. העברנו לבית החולים, אבל לצערי, בחדר הניתוח הוא נפטר".

היום את עדיין מנהלת אורח חיים דתי?
"היום אני מאמינה, מגדירה את עצמי מסורתית, עושה קידוש בשבת, מפרידה חלב בשר, אבל כל השאר פתוח".

איך המשפחה התייחסה לשינוי ולעבודה שאת עושה?
"בצורה מבורכת, חיובית ביותר. המשפחה שלי לא חרדית, הם אנשים מסורתיים, אבא עם כיפה ואמא עם כיסוי ראש. מבחינתם, אם אנחנו עושים משהו שעושה לנו טוב, זה מבורך. הם תמכו בי ועודדו אותי לאורך כל הדרך".

אלימות וקללות
צוותי מד"א גם חווים אלימות במסגרת העבודה?
"לצערי זה די נפוץ, במיוחד בחופש הגדול, בחופשות הארוכות ובסופי שבוע. אז יש יותר שימוש באלכוהול ובסמים, וחלק מבני הנוער שאנחנו מגיעים לטפל בהם, מגיבים באלימות. לכן גם חשובה הפעילות שלנו להסביר לתלמידים את הסכנות בשימוש מופרז באלכוהול ושימוש בסמים".

הם בכלל מודעים למה שעושים בשעה שאתם מגיעים לטפל בהם?
"חלקם מגיעים עד רמה של חוסר הכרה, אין עם מי לתקשר. אחרים בוכים כל הדרך לבית החולים, מצטערים ובמקשים שלא נספר למשפחות. אבל מקללים ואלימים וזה לא נדיר, זה די נפוץ".

יש אלימות מצד משפחות של נפטרים?
"לצערי יש, לא תמיד אלימות, לפעמים זה קללות. הרוב מעריך את העבודה שלנו, חלק גדול מהאנשים שיצא לי לטפל בהם רואים בעבודה שלנו עבודת קודש, בודדים משתמשים בקללות ובאלימות פיזית".

יצא לך ליילד במהלך העבודה?
"פעם אחת, בשירות הלאומי. פינינו יולדת מקרית מוצקין לכיוון רמב"ם, בצומת האצטדיון הגברת אמרה לנו שהראש יוצא. עצרנו בתחנת הדלק והוצאנו את התינוק. הוא היה כחול, חבל הטבור היה כרוך סביב הצוואר. שיחררנו והילד התחיל לבכות. בהמשך, האמא איתרה ונפגשה איתנו, והתינוק היה בסדר גמור. זה היה מרגש".

מה היתה ההצלה הכי משמעותית?
"זה קרה במשמרת ערב, הגענו לתושב קרית אתא, בן 60, שהיה מחוסר הכרה לגמרי. בת משפחה ביצעה בו פעולות החיאה בהדרכת המוקד, ואז הגענו והחלפנו אותה. נתנו לו שלוש מכות חשמל, והוא חזר להכרה מלאה, וכל הדרך לבית החולים הודה לנו. הוא לא היה חצי מת כשהגענו אליו, הוא היה מת לגמרי, ופעולות החייאה שביצענו החזירו אותו לחיים. וכמובן היה לאיש המוקד שהדריך את קרובת המשפחה תפקיד חשוב בהצלת החיים הזו".

מה הלאה?
"ההלאה שלי זה פה, מד"א. הארגון הולך לכיוון טוב, יש תפקידים רבים שאפשר להתקדם, בלי ספק ההלאה שלי זה במד"א".

את עדיין רווקה. איך יהיה עם ילדים ומשפחה?
"אני בזוגיות כבר שמונה חודשים. אפשר לתפקד במד"א עם ילדים, בצורה קצת שונה, יותר משמרות בוקר ופחות לילות. אבל מד"א זה מקום שיודע לשלב נשים ואמהות, ואני רואה את עצמי ממשיכה להצליח במסגרת הזו".