שני דברים יישארו חקוקים בראשו של יהושע מוסקוביץ'־לקנר (80) לעד. הראשון הוא זיכרון מגיל ארבע, במחנה הריכוז שרגורוד באוקראינה, בעת שאביו הובא קפוא מעבודת הכפייה ונקבר בקבר אחים, שעד היום מיקומו לא נודע.

הזיכרון השני הוא מראה החייל הגרמני שמכה את אמו מכות נמרצות, בעודה נושאת אותו, הילד הקטן, בזרועותיה.

"אמא חטפה מכות רצח". מוסקוביץ'־לקנר. צילום: ריאן

"אמא יצאה עם דלי להביא מים", מספר מוסקוביץ'־לקנר. "ליד הבאר עמד חייל שניסה להרשים בחורה שהיתה עימו. הוא הוריד את הרובה מכתפו ועם הכת הרביץ לאמא מכות רצח כדי להראות לצעירה שאיתו כמה שהוא גיבור. כשסיים להוכיח לה את גבריותו הם הסתלקו מהמקום.

"רופא שהתגורר בקרבת מקום יצא אלינו. אני ואמא בכינו והוא טיפל בה, ומאז גם נתן לי בכל יום שתי פרוסות לחם. אמא היתה חותכת את הלחם לקוביות וכמה מהן היתה שומרת ללילה. כשהייתי מתעורר ובוכה מרוב רעב, היא היתה מרגיעה אותי עם השאריות".

מוסקוביץ'־לקנר נולד בעיר סוצ'אבה ברומניה, בן יחיד להוריו. כשהיה בן שלוש הם הועברו למחנה הריכוז שרגורוד שבאוקראינה, שם נפטר אביו לאחר שנשלח לעבודות בכפייה וחלה בדלקת ריאות. בהמשך הועבר עם אימו למחנה הריכוז מוגילב פודולסקי, שם התחתנה אימו בשנית. בתום המלחמה, כשהיה בן שש וחצי, חזר לעיר הולדתו ברומניה.

מרבית בני משפחתו נספו בשואה והוא גדל עם אימו, אביו החורג ושני אחיו החורגים. "כשהייתי בן 11 עליתי לארץ, ובגיל 22 התחתנתי עם האישה הכי יפה בקרית מוצקין", הוא אומר. "אני אבא לשתי בנות, סבא לארבעה נכדים וסבא רבא לשלושה נינים".

אשתו נפטרה בחודש ינואר אשתקד, ולפני חצי שנה הכיר במועדון לניצולי שואה בקרית ביאליק את חנה הראל. השניים התאהבו וכיום הם מתגוררים יחדיו.

על היחס של מדינת ישראל לניצולי שואה מוסקוביץ'־לקנר לא יכול להבליג: "אני מקבל 67 יורו מממשלת גרמניה על כך שנאלצתי לעבוד כשהייתי בן חמש. מדינת ישראל לוקחת ממני את זה, כי אסור לי להרוויח יותר מדי כסף".