אבל אבל כבד ירד על אשחר שבמשגב, לאחר שנודע על מותה הטראגי של דגנית גליק (40), תושבת היישוב, שנפטרה ביום חמישי שעבר כתוצאה מסיבוכי מחלת השפעת. על שער הכניסה לבית המשפחה נתלו מודעות אבל שעליהן נכתב "המומים וכואבים" ושמה של דגנית, האם האהובה, מלאת שמחת החיים, כתוב באותיות גדולות.

החברים והמשפחה התגייסו. הווארד ודגנית גליק | צילום: פרטי

ביום ראשון האחרון בשעות אחר הצהרים היא הובאה למנוחת עולמים בבית העלמין של משגב, נטמנה לצד צעירים אחרים ממשגב, שנפטרו גם הם בנסיבות טראגיות שונות. הווארד, בעלה של דגנית, צעד אבל עם המוני המשתתפים אל עבר הקבר הטרי, כשהוא אוחז בבתו הקטנה בת השנתיים, שסירבה להתנתק ממנו.

בביתם, אותו חנכו לפני כארבע שנים בלבד, יושב גליק שבעה על אשתו דגנית, המום וכואב, ומתקשה לעכל את גודל האסון, תוך שהוא מטפל בחמשת ילדיו הצעירים בגילאי השנתיים ועד 11 שנים.

ציונות ועלייה
גליק, העוסק בשיווק ומכירות בחברת "אופגל" בכרמיאל, הכיר את דגנית דרך חברים משותפים באנגליה. שנתיים לאחר מכן, לפני כ־16 שנים, הם נישאו.

גליק: "כשהכרתי את דגנית היא עבדה בעמותה שסייעה ליהודים מבוגרים. היא הייתה ציונית מאד, הרבה יותר ממני, וחלמה לעשות עלייה. שנינו רצינו לגור במקום יהודי עם טבע, שילדים יוכלו לרוץ ולחיות בו בחופשיות. הרי באנגליה יהודים גרים בערים ואין מקום ליהודים מחוץ לעיר.

"כשעלינו היינו הורים לבן הבכור שלנו ובהריון עם הבן השני. הגענו ישר לכרמיאל. אחרי ארבע שנים עברנו לאשחר וידענו שמצאנו את המקום שלנו. זה לא שהגענו והכל חיכה לנו כמו שחשבנו. עבדנו קשה כדי ליצור לעצמנו כאן חיים ומשפחה".

דגנית החליטה להקדיש את כל זמנה ומרצה לטובת המשפחה. "העבודה שלה זה היה הבית והמשפחה. הייתה לה אג'נדה שילדים צריכים אמא כמה שיותר. את כל הילדים שלנו, למשל, היא גידלה בבית בעצמה עד גיל שלוש, כך גם את הבת הצעירה שלנו שעוד לא נכנסה למסגרת.

"עכשיו אני אבא וגם אמא". הווארד גליק צילום: דיקלה שחף

"כשהילדים היו חוזרים היא הייתה מחכה להם עם אוכל בריא, חדש ומיוחד מאוד, גם הילדים היו חלק מהעניין והשתתפו בהכנות".

חברי המשפחה מספרים על החינוך שהעניקה לילדיה: "היא חינכה אותם ליצירתיות ועצמאות, העניקה להם השראה וביטחון עצמי ובעצם הפכה אותם ליזמים צעירים, שחושבים ושמעורבים בעשייה. בשעות אחר הצהריים היא הייתה עושה לילדיה חוגי בית שונים, מלמדת אותם כישורי חיים בדרך חווייתית".

בערוץ היוטיוב המשפחתי פורסם סרטון וידאו שיצרה דגנית עם ילדיה בערב פסח האחרון, שבו הילדים המחופשים למצרים ויהודים שמציגים את סיפור יציאת מצרים, כשברקע דגנית שרה להם מילים שחיברה במיוחד כדי ללמד אותם את סיפור הפסח.

גליק: "לפני כשנתיים וחצי, הבן שלנו שכיום הוא בן שבע אובחן עם סוכרת נעורים. זו הייתה טראומה גדולה עבורנו. אבל דגנית, שתמיד הייתה אמא מסורה, למדה גם את כל הטיפול הדרוש, הפכה ממש לאחות וטיפלה בו בעצמה".

תשוקה למוסיקה
באשחר הייתה דגנית אישה מוכרת ואהובה. בערב ט"ו באב האחרון היא מימשה חלום ישן לרגל יום הולדתה ה־40, ועלתה לנגן בפסנתר ולשיר בפני כל התושבים.

"עברו יותר מ־20 שנה שבהן דגנית לא הופיעה כשהיא מנגנת או שרה, ובט"ו באב האחרון היא עשתה את זה. היא הייתה צריכה לדחוף את עצמה כדי לעשות זאת. גם בבית נהנינו מהתשוקה שלה למוסיקה שתמיד בקעה מהרמקולים, ומהנגינה שלה בפסנתר".

גליק נוטל את הטאבלט של דגנית ז"ל ומראה את הגרסה האחרונה שערכה דגנית יחד עם שני בניה הגדולים לספר ילדים שכתבה: "דגנית כתבה את הספר הזה וערכה אותו ממש לאחרונה יחד עם הבנים הגדולים שלנו. הספר שכתבה הוא באנגלית ומיועד לילדים שהם סביב גיל עשר. למרות שהיא כתבה את הגרסה האחרונה, היא לצערי לא הספיקה לפרסם את הספר, ועכשיו אני חושב מה לעשות עם זה הלאה".

הכל התנהל כשורה בבית משפחת גליק. אפילו שפעת החורף שתקפה ארבעה מילדיהם בתחילת החודש לא גרמה לבהלה: "ארבעה ילדים היו חולים במשך כחמישה ימים והבריאו", מספר גליק.

"לא דאגנו כי זה נראה כמו מחלת חורף סטנדרטית. בסמוך אליהם גם דגנית נדבקה בשפעת. בימים הראשונים היא תפקדה כמעט רגיל, אבל ביום החמישי למחלה היא כבר הרגישה ממש רע, ובשיעול היה דם. רופא שהגיעה לבדוק אותה בביתנו הפנה אותנו ל'טרם' ומשם למיון בבית החולים רמב"ם".

המצב הידרדר, ורופאי המיון החליטו לאשפז את דגנית במחלקת טיפול נמרץ. "הרופאים הודיעו לנו שכתוצאה מהשפעת יש לה דלקת ריאות נגיפית, והריאות מליאות בנוזלים. במשך כמה ימים הוציאו לה שני ליטר מים מהריאות. הרופאים הרגיעו אותנו כשאמרו לנו שהמצב שלה משתפר".

לאחר כחמישה ימים במחלקת טיפול נמרץ הועברה דגנית למחלקה פנימית "להמשך טיפול והשגחה" כפי שאמר להם הצוות הרפואי. בשבת ה־18 בחודש הביא גליק את חמשת ילדיהם לבקר את דגנית: "חגגנו יום הולדת 11 לבן הבכור שלנו. דגנית קמה מהמיטה, צחקה ושמחה עם הילדים. לא דמיינו לעצמינו עד כמה החיים שלנו הולכים להתהפך".

"הסי.טי נפלא"
שלושה ימים לאחר מכן, ביום שלישי שעבר, החליטו הרופאים לאור תוצאות הבדיקות לשחרר את דגנית לביתה: "הרופא אמר לנו ה'סי.טי נפלא' והנחה להמשיך מתן אנטיביוטיקה בבית. אבל מיד כשהגענו הביתה היא אמרה לי שהיא מרגישה את הלב שלה דופק חזק ומהר.

"היא הספיקה לראות את הילדים לזמן קצר. רק לאחר מכן התברר לנו שזו היתה הפעם האחרונה שהם ראו אותה. נסענו אל המרפאה במשגב ומשם החזירו אותנו לבית החולים מיידית, אל אותה מחלקה פנימית שעזבנו שעות בודדות קודם לכן. אז התברר לנו כי הריאה הימנית שלה עם דלקת מפושטת".

שלושה שבועות של מחלה ואשפוז ממושך הביאו את דגנית לאפיסת כוחות, ובבית החולים החליטו לסייע לה בעירוי דם וחמצן. גליק חילק את ימיו בין אשתו המאושפזת לבין חמשת ילדיו.

"ביום רביעי עזבתי אותה בשעת הערב. מדי בוקר היא הייתה שולחת לי הודעה, וכשראיתי בבוקר יום חמישי שהיא לא כותבת לי כלום שאלתי אותה "מה קורה? איפה את", והיא כתבה לי שהיא עייפה ומתקשה להניע את הגוף שלה. כששאלתי אותה אם ישנה, היא כתבה לי 'היה לי לילה חסר מנוחה'".

בעוד גליק שולח את ילדיו למסגרות ומתכונן לנסיעה אל בית החולים, הוא קיבל שיחה מהמחלקה ובה הודיעו לו כי דגנית מועברת אל המחלקה לטיפול נמרץ: "הגעתי לשם אבל רק בשעת צהריים אפשרו לי להיכנס. ראיתי אותה חיוורת, מחוברת למכונות, ורק אז הבנתי שהיא מורדמת ומונשמת. הרופא אמר לי 'היא חולה מאד ואנחנו צריכים לטפל בה'".

שעת הביקור הקצובה בחדר הטיפול הנמרץ הסתיימה וגליק נאלץ לצאת מהמחלקה. עד שעת הביקור הבאה חזר גליק לביתו, לטפל בילדיו. "סביב השעה ארבע התקשרו אליי מבית החולים והודיעו לי שמערכות הגוף של דגנית מתחילות לקרוס. נסעתי לבית החולים, אז בישרו לי הרופאים כי בתום מאמצי החייאה ארוכים, דגנית נפטרה".

פחד מהעתיד
גליק קיבל את הבשורה הקשה לבדו: "הרגשתי כאילו הכל הלב שלי מתרוקן ממני, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, לא הצלחתי לחשוב. היה לי פחד גדול מאוד מהעתיד, רצו לי בראש מחשבות. תוך כדי הסערה שבה הייתי נכנסתי אל חדרה ודיברתי אליה, נפרדתי ממנה ואמרתי לה שאני אוהב אותה".

כמעט לאורך כל הריאיון יושבת על ברכיו הבת הקטנה שלהם. הילד בן השבע מגיע אל האב שיבדוק את מכשיר הסוכרת שצפצף, ובין לבין הוא מסייע לילדיו הגדולים יותר: "עכשיו אני גם אבא וגם אמא", הוא אומר בכאב.

אחיה והוריה המבוגרים של דגנית הגיעו לארץ עם היוודע הבשורה. רבים ספדו לה, אחת מהן הייתה המיילדת של דגנית בשלוש הלידות שילדה בביתה. היא אמרה: "דגנית הייתה אישה שחיה דרך הלב שלה, הלב שהיה מלא ברגשות של הרבה אהבה, הרבה צער, הרבה תקווה והרבה פחד".

קהילת אשחר, בני משפחה וחברים נרתמים לסייע לגליק בעקבות האסון. כחלק מן העזרה הם פתחו במבצע גיוס תרומות על מנת לאפשר לגליק לשקם את משפחתו לאחר האסון.