אמו של רוי, בקי מעוז, סבורה כי מותו של בנה נגרם עקב לחץ חברתי שהופעל עליו. עם זאת, היא אינה מביעה כל כעס על החברים שהיו עם בנה בעת המעשה, רק מקווה שילמדו את הלקח.

"אני יודעת שגם לחברים שלו קשה". בקי מעוז ובנותיה. צילום: נחום סגל

הראיון עם מעוז מתקיים השבוע בחדרו של רוי, חדר של ילד בן 11, אוהד מכבי חיפה ושרוף על כדורגל. ליד הספרייה שלו תלויים מגנטים מאירועים שונים, ובאחד המגנטים מצולמים כל ארבעת החברים שהיו בבית בעת האסון, שני בנים ושתי בנות. ארבעתם מחייכים למצלמה, מבלי לדעת איזו טרגדיה צופה להם העתיד.

מה קרה בדירה?
"רוי חזר מבית הספר עם עוד שלושה חברים, שתי בנות ועוד בן, שהיה חברו הטוב ביותר. הם עלו לשתות מים, והבנים רצו להראות משהו מגניב לבנות, להשוויץ. רוי כנראה רצה להראות להן איך הוא נכנס מהחדר ויוצא מהמרפסת, כי הן ישבו בסלון, וכשהוא עבר מחלון החדר למרפסת, הוא מעד ונפל.

"בדיעבד הסתבר לי, ממה שסיפר חברו הטוב, שהם כבר עשו את זה בעבר, בשבת, כאשר לא הייתי בבית, ויום לפני האסון. ביום שני, השכנה ראתה אותם עושים את זה, ולא ידעה בוודאות אם זה הבן שלי או לא, ולכן לא פנתה אלי. מה שבדיעבד מכעיס, כי מה זה משנה של מי הילד? פשוט עולים לקומה, דופקים על הדלתות ומעירים את השכונה בשביל זה"

בקי (46), מאמנת אישית ועסקית ומרצה בארגונים, קיבלה את ההודעה כאשר היתה בפגישת עבודה בטירת הכרמל. 20 דקות לפני האסון התקשר אליה רוי לטלפון, אבל היא לא ענתה, כי היתה באמצע הפגישה. את השיחה הבאה היא קיבלה מאמה של אחת הבנות שהיתה עם בנה בבית בעת האסון.

אוהד כדורגל שרוף. חדרו של רוי, השבוע. צילום: נחום סגל

"האם התקשרה אלי ואמרה לי שרוי נפל מהמרפסת. היא לא רצתה להגיד לי בטלפון, אבל נאלצה לספר בגלל שאמרתי לה שאני רחוקה. חטפתי שוק, אמרתי, 'איזה מרפסת? של בית ספר? של חבר? איזה?'. התחלתי לצעוק, הזמינו משטרה ומד"א כי לא רצו לתת לי לנסוע. הם קשרו אותי לאלונקה שלא אזוז, וחיכו שהבן זוג שלי יגיע וייקח אותי לבית חולים".

"להיות מקובל"
"כשהגעתי לבית החולים, אמרו לי שהמצב של רוי לא טוב. הרופאים היו כנים איתי. אני עובדת ברמב"ם, אני מלמדת במכללה שלהם, ובאותו יום היה אמור להיות לי שיעור. מנהלת המכללה אמרה לי: 'בקי, כל הפרופסורים הכי בכירים פה איתו'. באותם רגעים הוא היה בניתוח. אמרו לנו שהוא בקריסת מערכות ומנסים לייצב אותו. תכל'ס, ידעתי שהוא לא ישרוד את זה. אני יודעת מה זה 12 קומות".

אחרי שהרופאים הודיעו לה על מותו, נכנסה בקי להיפרד מבנה. "הילד היה שלם לחלוטין, לא היתה עליו שום שריטה, אפילו השיניים לא נשברו. נישקתי אותו, חיבקתי אותו, אמרתי לו: 'אני מצטערת, אל תשכח לעולם שאמא אוהבת אותך'.

"ניגשתי לרופאה ושאלתי אותה מה אפשר לתרום, ותרמנו את העיניים שלו. העיניים הירוקות האלה. ילד נמשים עם עיניים ירוקות ובלורית בלונדינית. הוא היה ילד יפה.

בקי מעוז

"כל מה שקרה פה זה לחץ חברתי, גם מבחן האומץ הוא אקט של לחץ חברתי, כדי להיות מקובל. הילדים רוצים להיות מקובלים. ברגע שמישהו לא מתאים להם בתבנית, הם ישר מנדים אותו. זה היה לחץ חברתי נטו. שום דבר אחר. זה כנראה איזשהו משחק אומץ, שאם אתה עובר אותו, אז אתה מקובל בחברה, ואז אף אחד לא מתעסק איתך.

"ביני לבין רוי היתה תקשורת מצוינת. המשפחה מלוכדת, כל אחד יודע איפה זה נמצא, מה ההוא עושה, מה זה קנה ומה ההוא לבש. תסתכלי על החדר של רוי, לא חסר פה כלום - אקסבוקס, טלוויזיה, משחקים. עשיתי הכל כדי שהוא לא יצטרך להסתובב ברחובות. בנוסף לזה, יש לו שני חוגים בשבוע וצופים, כל השבוע הוא היה בפעילות. אין ספק שפה היה לחץ חברתי".

חברים הכי טובים
בקי מכירה היטב את הילד שהיה עם רוי, חברו הטוב ביותר, וגם את הבנות: "ההורים שלהם באים לפה כל יום. אמו של החבר התקשרה אליי מספר פעמים עוד כשרוי היה בבית החולים. היא במצב לא טוב, וגם הילד במצב לא טוב. הוא עשה את אותו דבר ממש רגע לפניו. הוא הצליח, ורוי נפל.

"הם היו החברים הכי טובים, עשו הכל ביחד. כל המפגשים לצופים, לפיצה, לפארק טראמפ, כל הזמן היו ביחד. את הילד לא ראיתי מאז המקרה, אבל את אמא שלו אני רואה כל יום כשהיא באה לפה. גם היא לא ידעה מזה, היא בשוק. היא גמורה לחלוטין. ליבי איתה. כשהיא באה לפה, חיבקתי אותה, מבחינתה אני אולי כועסת, אבל אני ממש לא.

"השבוע בפעם הראשונה הגיעו שני ילדים מהכיתה, ילדים שכל הזמן היו פה בחדר ושיחקו עם רוי. אחד מהם אמר לי, 'בקי, זאת הפעם הראשונה שאני בוכה'. חיבקתי אותו והרגשתי שהוא שמח שאני לא כועסת עליו. אני לא כועסת על הילדים, ממש לא, הם ילדים, ולחץ חברתי היה גם כשאני הייתי ילדה. גם עלינו היה חרם. זה לא הומצא עכשיו.

"אני כועסת על מערכת החינוך, שיכולה היתה לתת לנושא יותר מקום. לדבר יותר על לחץ חברתי, לגרום לילדים לשתף, לא לפחד להיות מלשנים ולהראות להם מה זה סכנה. תלמד פחות מתמטיקה ויותר מנהיגות ומיומנויות רכות, לא רואה שום סיבה שילד יטפס ככה על החלונות.

רוי פאר (מעוז) ז"ל. צילום: פרטי

"לרוי יש את החדר הכי גדול בבית, ויש בו סורגים, בכל הבית יש סורגים, חוץ מהממ"ד. לא היתה אפשרות לעשות סורגים בחדר ממ"ד, אם חס וחלילה משהו קורה, אז משם יוצאים".

על הקשר שלה עם רוי סיפרה: "הוא נולד בתאריך העברי יום אחרי, ותמיד אמרתי לו, 'רויצ'וק, אתה המתנה שלי בחיים'. היתה לנו מערכת יחסים מיוחדת. הנה שתי הבנות שלי לצידי, אני אוהבת אותן, יש לי שתי נכדות, והן כל הזמן אמרו: 'אמא, גם אנחנו פה', אז תביני לבד מה היה הקשר שלי עם רוי. היינו קרובים, ידעתי בכל זמן נתון מה הוא עושה. ידעתי עליו הכל. אבל את זה לא ידעתי.

"אם מישהו היה אומר לי שזה מה שרוי מתעסק בו, אני לא הייתי מאמינה. הוא פחד מהחושך, פחד לעלות הביתה לבד, היה מתקשר אליי או אל אחותו שנהיה איתו על הקו, הוא היה מפחד מברקים ורעמים ולא מצליח להירדם בלילות רעמים. הוא פחד מדמות הליצן בסרט IT, ולכן אני לא מאמינה שהוא היה מחובר לאפליקציה מפחידה או עם דמות מפחידה. זה לא מסתדר לי עם הפריים של רוי. אני חושבת שזה היה לחץ חברתי"

"שקט בלעדיו"
המסר של בקי להורים זה להיות יותר מעורבים, לשאול את הילדים שאלות, והכי חשוב, לגלות ערנות אם הילד נתון ללחץ חברתי. אבל לבקי יש גם מסר לציבור הרחב: להיות יותר אכפתיים האחד לזולתו. נראה כי המקרה של השכנה, שראתה יום לפני כן את בנה קופץ מהחלון למרפסת ולא דיווחה על כך, מוציא אותה מהכלים. "לתחושתי, יש חוסר אכפתיות אחד לשני.

"אנחנו גדלנו עם דלתות פתוחות. פה השכנים לא מכירים אחד את השני. אנשים, תפקחו עיניים, זה הורג אותי ששכנה אומרת 'לא ידעתי שזה הבן שלך'. מה זה משנה של מי? ראית, תדווחי, תתקשרי למשטרה. מה עבר לה בראש?".

ייתכן, היא אומרת, שאנשים נוספים ראו את המעשה ולא דיווחו, אולי מחוסר אכפתיות. "באזור הזה יש שני בתי ספר ושני גנים, ובית ספר לחינוך מיוחד. אין רגע שאין אף אחד ברחוב, זה גם בניין מרכזי. יש פה כל הזמן אנשים. שכנים שומעים צעקות בבית או אלימות בבית אחר, או רואים ילדים שמשתוללים בכביש, או עושים שטויות עם אופניים, ולא מעירים להם או מדווחים. למה לא להגיד משהו? זה ילד

"רוי היה ילד מקובל ואהוב. אם ילד היה שוכח סנדוויץ', הוא היה נותן לו את שלו. המורה סיפרה שאם היה נופל לה העיפרון, הוא היה רץ מהר ומביא לה אותו.

"אתמול הרגשתי כעס עצום. מה קרה פה? מה לעזאזל קרה פה? מה הסיבה שעשית את זה? תשומת לב? על שתי כפות ידיים נשאתי אותו. אני כועסת על זה, כי זה מוות מיותר. אני עצובה, מבואסת, הוא היה ילד מדהים, כל הבית כל כך שקט בלעדיו, כל היום שמע מוזיקה ושר, כל היום הייתי שומעת את הבומים של הכדורים בקירות - 'אמא, תראי איזה פס אני עושה עכשיו'.

"מאוד עצוב, קשה לי נורא. אני יודעת שגם לחברים שלו קשה, והכיתה בקושי מתפקדת. אני מקווה שהילדים יזכרו את רויצ'וק, ילמדו לקח מהדברים האלה וימשיכו בחיים שלהם".