את כל ילדותה באוקראינה העבירה ולריה צחנסקי בגן חיות לצד הוריה, שעבדו שם. גורי חיות בתוך הבית היו דבר שבשגרה, גם אם מדובר בגורי טיגריס שזקוקים לטיפול. לפני חצי שנה היא עלתה לישראל, והפכה למטפלת האישית של האריות והטיגריסים, אשר לפני כשלושה חודשים הגיעו לחי פארק בקרית מוצקין.

"הבן שלי חושב שככה זה אצל כולם, שכל הזמן יש חיות בבית". ולריה צחנסקי. צילום: נחום סגל
מדובר בזוג אריות מסוג ברברי, אח ואחות בני 16, ששמם שמשון ודלילה, ושתי טיגריסיות סיביריות בנות 13 ו-17.

הדיירים החדשים הגיעו מגן חיות בראשון לציון, שם הוחזקו בתנאים שאינם מתאימים לטורפים - בתוך כלובים קטנים, מה שהביא להחלטה להעביר את הטורפים הקשישים לסיים את חייהם בכבוד, באיכות חיים טובה יותר, בשטח גדול יותר בקריות. או כפי שמכנים את זה עובדי החי פארק, 'בית אילדן של הטורפים'.

"הם לא דרכו על אדמה במשך 17 שנה", אומר מנהל גן החיות, יגאל פדידה. "כשהם הגיעו אלינו ויצאו פעם ראשונה החוצה, הם לא ידעו איך לדרוך, הם היו כלואים בשטח קטן. פה הם פעילים והולכים 15-20 ק"מ ביום, וגם מקבלים בשר בקר, ולא רק עוף כפי שקיבלו קודם".

משכנם החדש של הטורפים מתפרס על פני שטח של דונם וחצי, וכולל חדרי טיפול והאכלה פנימיים מרווחים ומותאמים עבורם. לצורך הטיפול בהם הועסקה ולריה צחנסקי (35), שלפני חצי שנה עלתה לארץ מאוקראינה. עבורה הטיפול בטורפים אינו חדש - שנים רבות היא 'חיה' בגן חיות.

"כל בני המשפחה שלי עבדו בגן חיות, ואני גדלתי בגן", סיפרה צחנסקי השבוע. "היה לי ברור שזה מה שאני אעשה בחיים. עבדתי הרבה עם טורפים וגורים. כאשר אם היתה מסרבת להאכיל את הולד שלה, אנחנו היינו מטפלים בו. הייתי לוקחת אותו הביתה ומאכילה אותו כל שלוש שעות, כמו תינוק. את כל סוגי החיות הייתי לוקחת הביתה - קופים, דובים, אפילו ג'ירפה היתה אצלי בבית מספר ימים".

"עם הבוגרים הכל דרך סורגים". צחנסקי והטיגריסית. צילום: נחום סגל

איך זה לחיות עם חיות בתוך הבית?
"כשהבן שלי היה תינוק והנקתי אותו, הנקתי גור דובים במקביל. בצד אחד הבן שלי, ובצד השני גור הדובים שאמא שלו לא רצתה לטפל בו. הנקתי אותו חודש וחצי. כשלקחתי גור של פומה או טיגריס הביתה, כל הכלבות בבית היו מיניקות אותם, זה היה טבעי.

"גם פה אני עושה את זה. ביום הראשון שהתחלתי לעבוד בחי פארק, היו שני גדיים שנזקו לטיפול. לקחתי אותם אלי הביתה לטפל בהם".

ואיך הבן שלך מגיב לזה?
"הוא קצת אדיש לזה. הוא חושב שככה זה אצל כולם, שכל הזמן יש חיות בבית".

אוכל וצעצועים
במה כרוך טיפול בטורפים?
"אני בודקת את החצר בחוץ, שמה להם אוכל וצעצועים כדי שתהיה להם תעסוקה, ומאמנת אותם לעשות דברים. הם אוכלים יום כן יום לא. גם בטבע הם לא אוכלים כל יום. הוא צד משהו ואוכל, ואחר כך שלושה ימים הוא לא צריך אוכל. כל אחד אוכל 6-7 ק"ג בשר ביום"

איזה אימונים?
"ביום שהם לא אוכלים אנחנו מאמנים אותם לעשות דברים, ונותנים להם צ'ופרים. כשהאריות יוצאים החוצה, אנחנו רוצים שהם יעברו על המשקל. כל יום שוקלים אותם. אז אם האריה עוצר במשקל, הוא מקבל פינוק קטן. כך הוא יודע שהוא צריך לעצור, ואנחנו בודקים את המשקל.

"הפינוקים האלה יכולים להגיע לקילו ביום. אנחנו גם מלמדים אותם להיצמד לקיר, ודוקרים אותם עם 'קוץ' של דורבן. אנחנו מרגילים אותם למקרה שיום אחד הם יצטרכו לקבל זריקה. כך הם יידעו שזריקה זה בסדר, ולא ישאגו. ביד אחת אני דוקרת אותם, וביד השנייה אני נותנת לו חתיכת בשר. בהתחלה הם היו עצבניים, אבל הם מתרגלים לזה לאט".

ומה זה בשבילם צעצועים?
"אנחנו מסתירים להם בחצר שקים עם צואה של זברות או ג'ירפות. והם מחפשים את מקור הריח, זה מושך אותם. שמים להם גם אוכל בקרבת מקום. בגלל זה, בבוקר הם אוהבים לצאת החוצה. הם יודעים שמשהו מחכה להם שם, זה מעסיק אותם".

"אני לא נותנת להם סיבה להיות אגרסיביים". ולריה צחנסקי. צילום: נחום סגל

הם מכירים אותך?
"כן. כשלא הייתי במקום שבוע, הם היו אדישים. אני משמיעה להם קולות מסוימים, והם מזהים אותי".

היית במצב של סכנה?
"אף פעם אין מגע ישיר עם הבוגרים, רק דרך סורג. בנוסף, יש לי גבולות שאני לא עוברת. אני לא משחקת איתם ולא נותנת להם סיבה להיות אגרסיביים. רק כשהם קטנים, תוך כדי משחק הם יכולים לנשוך קצת, אבל לא מעבר לזה".

בתקופה הקרובה צפויים להצטרף טורפים נוספים לחי פארק. עבור הטיגריסים נבנית מכלאה חדשה, והמכלאה הנוכחית תישאר לאריות בלבד. אל שני האריות הוותיקים יצטרפו עוד זכר ושלוש נקבות צעירים.

אל המכלאה החדשה של הטיגריסים יצטרף זוג טיגריסים צעירים, זכר ונקבה. אורח חדש נוסף שצפוי להגיע אל החי פארק הוא דב סורי, שגם עבורו נבנית מכלאה בימים אלה. כל הדיירים החדשים צפויים להגיע לקראת השנה הבאה.