לקראת יום הולדתו ה-30 החליט אליסף קורן לתרום כליה מגופו. בתמיכת בני משפחתו, הוא עצר את חייו למשך מספר חודשים על מנת לבצע את התרומה.

היום, שלושה חודשים אחרי ההחלמה מהניתוח, הוא מספר מה מביא אדם לקום בבוקר ולהחליט לתרום איבר מגופו לאדם זר וללא כל תמורה כספית.

נחשף כדי לעודד אנשים לתרום. קורן עם אשתו רות ומושתל הכליה. צילום: פרטי
הוא מתגורר בקרית שמואל, נשוי לרות ואב לשלושה. "קראתי על זה והתוודעתי לאפשרות של תרומת כליה, וגם פגשתי שני חברים שעשו את זה. במשך הזמן, הרעיון הבשיל לי בראש.

"לקראת יום הולדת 30 באתי לאשתי ואמרתי לה שיש לי מתנה. היא שאלה מה אני רוצה שהיא תקנה לי, ואמרתי לה שהכיוון הוא אחר ושהחלטתי לתרום כליה. היא אמרה 'אוקיי, בוא נתחיל את התהליך ונראה'".

ועדיין, מה הביא אותך לתרום?
"זה לא שקרה לי משהו, שניצלתי מסכנה והחלטתי לעשות משהו מיוחד. אני משתדל כל החיים לתרום ולעזור. כבר כשהייתי נער חשבתי איך אני יכול לתרום לאחרים, והתנדבתי איפה שאפשר. בגיל 30 אני ראיתי שיש עוד אפיקי תרומה".

עם ברכתה של אשתו החל קורן את התהליך, שנמשך חצי שנה. "עברתי סדרה של בדיקות כדי לראות שאני בריא ואין שום מחלות קודמות. נמצאתי בריא וכשיר. בזמן הזה ניסינו להבין את ההשלכות ומה זה אומר, ואשתי ממש התחברה. בלי הגיבוי והתמיכה שלה לא הייתי עושה שום צעד".

היו רגעי חרטה?
"לא. אבל יותר ויותר הבנתי מה זה אומר ולקראת מה אני הולך. לפעמים זה היה קצת מייגע. לפי כן מעולם נפגשתי עם פסיכולוג, וכאן עברתי איבחון של ארבע שעות לקראת התהליך. אבל טוב שיש את הזמן הזה, מההחלטה הראשונית ועד המעשה בפועל. צריך לעבור תהליך נפשי".

החלמה עם כאבים
תאר את התהליך.
"הניתוח וההחלמה לא היו פשוטים. הכנתי את עצמי לפני כן, אבל עד שהגעתי לא ידעתי כמה זה כואב. זה אומר שאתה לא יכול לעבוד, לא יכול לתפקד בבית, וכל המשפחה מגויסת לעזור. אבל זה לגמרי שווה, וגם עם הכאבים לא התחרטתי על זה.

"רק עכשיו, שלושה חודשים אחרי, אני יכול להרים את הילדים שלי. אושפזתי ארבעה ימים בבית החולים בזמן הניתוח. שבועיים לאחר מכן התאוששתי בבית עם משככי כאבים, ולאחר מכן התחלתי לחזור לעבודה באופן חלקי, כי גם חודשיים אחרי זה עוד נשארתי חלש".

מה הסיכונים וההשלכות?
"אין סיכון בלחיות עם כליה אחת. אפשר לחיות עד גיל 120. יש סיכון כמו כל ניתוח בהרדמה מלאה. כיום אני לא צריך לקחת שום כדורים, אבל אני חייב לשתות יותר מ-2.5 ליטר ביום. זו ההגבלה היחידה".

קיבלת תשלום על כך?
"לא. קיבלתי תשלום עבור ימי המחלה, בהתאם לשכר שלי. לא שום דבר מעבר. אם מישהו רוצה לעשות כסף, לא זו הדרך".

איך ההורים והמשפחה הקרובה קיבלו את זה?
"התרגשו, גיבו אותי לגמרי. הם באו לעזור אחרי הניתוח. ללא תמיכה ועזרה, אי אפשר לעשות את זה. אבא שלי כל החיים התנדב במד"א, כיבוי אש, בביטחון של היישוב בו התגוררנו. אני גדלתי בבית שבו תרומה היא דרך חיים. לתרום כליה זה אכן משהו מיוחד, אבל מבחינתי זה כמו כל תרומה אחרת. הרגשתי שאני מסוגל, אז תרמתי".

"אין סיכון בלחיות עם כליה אחת". אליסף קורן. צילום: נחום סגל

כיצד הסברתם לילדים?
"הבת שלי בכיתה א', הבן שלי בן ארבע והקטנה בת שנה וחצי. יום לפני שהתאשפזתי ונסעתי לבית חולים, סיפרנו לשני הגדולים. הסברנו להם מה זה הכליות, ושיש מישהו שחולה ואבא תורם לו את הכליה.

"אשתי היא מורה באולפנה סגולה, וביריד שהיה בבית הספר היא תרמה את שיערה לעמותת זיכרון מנחם למען חולי סרטן.

"גם הבת שלי לפני שנה וחצי תרמה את השיער. אז ככה הסברנו את זה לילדים. כמו שאמא תרמה שיער, אבא תורם כליה, ולא יהיה כמה ימים בבית. הבן שלי, בן ארבע, אמר שגם הוא רוצה. הסברתי לו שילדים לא יכולים לתרום כליה, אז הוא שאל, 'מה אני יכול לתרום?'. נתתי לו כסף לתרום בקופת צדקה בגן. זה גורם לי להרגשה טובה".

אף אחד לא אמר לך 'למה אתה צריך את זה'?
"במשפחה הקרובה שאלו אותי שאלות כדי לוודא שזה בטוח. היו קולות של 'אתה בטוח?', ו'זה מה שאתה רוצה לעשות, אתה מבין מה זה?'. שאלות של אינפורמציה, אם זה לא יסכן אותי בריאותית. אבל מעבר לזה, לא. היתה תמיכה וגיבוי והתרגשות ביחד איתי".

"פירגנו ותמכו"
אתה יודע למי תרמת?
"כן. אדם עם משפחה ממרכז הארץ. אפשר לבחור למי לתרום. יש אנשים שמבקשים לתרום ספציפית לילד או לאשה או כל דבר אחר. אבל מבחינתי אם אדם זקוק לזה, זה מספיק".

נפגשת איתו לפני כן?
"קיבלתי את השם שלו די מוקדם, אבל לא חיפשתי אותו בפייסבוק ולא רציתי להיפגש לפני הניתוח. זה הרגיש לי קצת מוזר, כי בדרך כלל אני תורם בסתר. אני לא יודע אם הוא ידע מי אני".

בסופו של דבר זכה קורן לפגוש את האדם שבגופו הושתלה הכליה. "אשתי פגשה בחדר ההמתנה את המשפחה שלו, ויום אחרי הניתוח, כשעוד הייתי מרותק למיטה, אשתו ואמא שלו הגיעו לבקר אותי.

"אז היתה ההבנה שיש פה אנשים ומשפחה שבעזרת השם, בזכות התרומה, החיים שלהם יהפכו להיות טובים יותר. יומיים אחרי הניתוח, כשכבר יכולתי להסתובב, נפגשתי איתו בבית החולים. זה היה מרגש".

על מה דיברתם?
"הוא לא שאל כלום, הוא בעיקר אמר תודה. זו התרגשות גדולה, נהיינו קצת כמו אחים. כיום אנחנו בקשר בטלפון ובווטסאפ פעם בשבוע או שבועיים. בודקים מה נשמע, איך ההחלמה, החזרה לעבודה".

מה מצבו?
"הוא חזר לעבודה באופן חלקי. מרמה של דיאליזה שלוש פעמים בשבוע, עכשיו הוא לא צריך בכלל. הוא בביקורת פעם בחודש-חודשיים. הוא לוקח כדורים למנוע את הדחייה, אבל הוא חי".

איך הגיבו בעבודה?
"לשמחתי, העבודה איפשרה לי את זה. אני רכז אזור חיפה והשרון בעמותת 'לאורו נלך', שעובדת עם בתי ספר תיכוניים על תנדבות ומעורבות חברתית, אז לגמרי פירגנו וגיבו. חלק מהעבודה זה גם להעביר סדנאות בכיתות. את זה חזרתי לעשות רק אחרי חודש".

התלמידים שאתה עובד איתם יודעים?
"כן. הם העריכו את זה והתלהבו. המסר לא היה על איזה מעשה הרואי, אלא התנדבות, נתינה ועזרה לזולת. אני לא אוהב גם את הפרסום. הסיבה היחידה שאני מוכן להיחשף היא כדי לעודד אנשים לתרום. לאו דווקא כליה, אפשר כל דבר אחר, בהתאם לגיל וליכולות".