את הרגע הזה, שבו קיבלה את ההודעה כי התיק נגדה בחשד להתעללות בקשישים נסגר מחוסר אשמה, אלונה איגולדין (44) מקרית מוצקין לא תשכח.

"סיעוד זה הייעוד שלי". אלונה איגולדין. צילום: נחום סגל

שנתיים וחצי היא חיה בסתר, בגלל הבושה, ונמנעה להיפגש עם מכריה ולצאת מהבית. האישה שראתה במקצועה כמטפלת סיעודית שליחות, מצאה עצמה ביום בהיר אחד מובלת באזיקים, לעיני ילדיה והשכנים, חשודה באחת העבירות הקשות והמשפילות ביותר.

"מהרגע הראשון זעקתי שזאת טעות, אבל אף אחד לא הקשיב לי. כשעורכת הדין שלי, תמי אולמן, שלחה לי את ההודעה שהתיק נגדי נסגר מחוסר אשמה, צרחתי משמחה, בכיתי, צחקתי, התקשרתי לכל מי שאני מכירה".

במאי 2017 נעצרו ארבע מטפלות, בהן איגולדין, בחשד שהתעללו בקשישה בת 91 בבית האבות נאות הים בקרית ים. הפרשה התפוצצה לאחר שבני משפחתה של הקשישה התקינו מצלמה נסתרת בחדרה.

בדיון בהארכת מעצרן של המטפלות כתב השופט שצפה בסרטונים: "עולה תמונה קשה של מטפלות הנוהגות בקשישה חסרת ישע בצורה בוטה, אגרסיבית ואף מסכנת חיים.

מהעדויות וכן מהסרטון עולה כי המטפלות נוהגות לקלל את הקשישה בצורה שאין בכוונתי לעלות על הכתב, ואומר כי הדברים קשים וחמורים. כמו כן עולה תמונה כי חלק מהמטפלות נוהגות בקשישה באגרסיביות, משליכות עליה חפצים ופועלות כלפיה בצורה כוחנית...".

עם המילים הקשות הללו נאלצה איגולדין להתמודד במשך שנתיים. נגד שלוש חברותיה הוחלט להגיש כתב אישום בכפוף לשימוע בגין התעללות בחסר ישע.

בית האבות נאות הים בקרית ים. צילום: נחום סגל

"תגיעי לחקירה"
איגולדין, אלמנה, אם לשלושה, איבדה את בעלה לפני ארבע שנים, לאחר שנפטר במפתיע מדום לב בגיל 41. היא עלתה לארץ בגיל 16 מקווקז, ובגיל 23 החלה לעבוד בסיעוד. "סיעוד זו עבודה קשה, אבל במשך השנים התאהבתי בזה.

"הנתינה עושה לי תחושה טובה. עבדתי גם בהוספיס, ראיתי מה זה שבן אדם עומד למות בגלל מחלה, ולצערי גם עטפתי אנשים. יש לי תעודה של מזכירה רפואית, וכארבע שנים עבדתי כאם בית, אבל החלטתי לחזור ולהיות מטפלת - באותה תקופה אבא שלי חלה ואחרי זה נפטר, וזה עזר לי להבין מה עובר על קשישים כשהם חסרי ישע".

האבסורד הוא שאיגולדין נעצרה למרות שאינה נראית כלל בסרטון. לדבריה, עובדת בכירה בבית האבות טענה ששומעים את קולה ברקע. "באותה תקופה בקושי עבדתי, הבת שלי היתה בבית החולים. ביום שהיא שוחררה, התחילו להוסיף לי משמרות. לא הבנתי למה, ושאלתי את האחראי עלי בעבודה.

"כעבור כמה זמן הוא גילה לי שאחת המשפחות שמה מצלמה נסתרת, התגלו דברים לא נעימים, וכמה מטפלות הושעו. "יום אחד סיימתי משמרת בוקר וקראו לי לשיחה אצל אחת העובדות הבכירות והיא שאלה אותי אם אני יודעת מה קורה, ואמרה לי ששומעים את הקול שלי בקלטת, שאני לכאורה אומרת לקשישה: 'את עדיין חיה? חבל'.

"מיד הכחשתי, אבל במעמד זה היא אמרה לי שמשעים אותי עד לבירור. האמת, לא הייתי לחוצה, כי ידעתי שלא עשיתי כלום. חיכיתי בבית שיקראו לי, ואחרי שבועיים התפוצצה הפרשה בכלי התקשורת, והסרטונים פורסמו. למחרת, ב-9.5.17, התקשרו אליי מהמשטרה וביקשו שאגיע לחקירה.

"חשבתי שאני מגיעה לתת עדות וללכת. הסברתי לחוקר שזאת טעות, שבני המשפחה של הקשישה התלוננו עליי כי היה לנו ריב כמה ימים קודם לכן. החוקר הודיע לי שלא המשפחה התלוננה עליי, אלא עובדת בכירה שהיו לי יחסים לא טובים איתה.

"אחרי התשאול, החוקר הודיע לי שעוצרים אותי ל-24 שעות. לא האמנתי לו, שאלתי מה עשיתי, והוא ענה שהמעצר נועד שלא אשבש את החקירה, ושאל אם אני רוצה להתקשר לעורך דין.

עניתי: 'לא, לא עשיתי כלום, למה עורך דין?' והוא אמר שזאת זכותי וזהו. הרגשתי כמו בתוך סרט. לקחו ממני טביעות אצבע, צילמו אותי. למרות הכל, הייתי בטוחה שכל רגע הם יגלו שעצרו אותי בטעות וישחררו אותי.

"בשלב מסוים נכנס לחדר מישהו שלא הכרתי, ואמר לי, 'אני עורך דין ממשרדה של עו"ד תמי אולמן, הילדים שלך דואגים לך, אני פה לעזור לך'. זה היה רגע של פיצוץ רגשי. נשברתי, התחלתי לבכות, הבנתי שהילדים שלי יודעים על כל מה שקורה".

"חשבתי שאני באה לתת עדות וללכת". אלונה איגולדין. צילום: נחום סגל

תקשורת וצלמים
"מסתבר שכל הזמן הזה, הבן שלי היה בתחנת זבולון וחיכה שיוציאו אותי מחדר החקירות כדי לראות אותי. הוא משרת ביחידה מובחרת, ובאותו יום הוא יצא לאפטר לכבוד יום ההולדת של אמי.

"בשלב מסוים הוציאו אותי מחדר החקירות עם אזיקים על הידיים, והבן שלי, שהיה בחוץ, ראה אותי. אני לא מאחלת לאף אחד לראות את אמא שלו ככה מובלת באזיקים. זאת היתה נקודת שבירה בשבילי, כי ראיתי את השבר בעיניו.

"הוא השתולל, והשוטרים תפסו אותו. בערב החוקר הודיע לי שצריך לקחת אותי לאבו כביר. רק שמעתי את זה, כמעט התעלפתי. זה היה הסיוט של החיים שלי, פתאום אני מוצאת עצמי באבו כביר, איזו השפלה.

"בבוקר הביאו אותי לבית משפט בקריות והיו שם צלמים ותקשורת. המבטים הורגים אותך, ואתה באזיקים. אנשים מסתכלים עליך כעל מישהי שהתעללה בקשישה. איזו בושה זאת, מי יכול להתעלל בקשיש חסר ישע, זה כמו להתעלל בתינוק. רציתי להסביר להם שאני לא אשמה בכלום, אבל כמובן שזה בלתי אפשרי. בתוך כל ההמולה הזאת קלטתי את המבט של הבן שלי שהסתכל לי בעיניים ושאל אם שתיתי משהו. זה גמר עליי.

"החוקר ביקש הארכת מעצר של חמישה ימים, וכשהשופט הסכים, עבורי זה היה סוף העולם והתפרקתי. עו"ד סרוג'י ממשרדה של אולמן אמר לי לא לדאוג, שהם יגישו ערר עוד באותו יום, וכך היה. במחוזי, עו"ד אולמן אמרה לחוקר שזאת חוצפה לעצור אותי, אם הם מפחדים שאשבש את החקירה, איפה הם היו שבועיים כאשר הייתי בבית, מושעית, ולמה עצרו אותי רק אחרי שהפרשה התפוצצה בתקשורת. השופט קיבל את דבריה והורה על שיחרורי.

"לעולם לא אשכח את הרגע שהשוטר הסיר ממני את האזיקים. אחר כך סיפרו לי שכאשר אמא שלי שמעה מה קרה, היא התעלפה במקום ופונתה לבית החולים, שם הסתבר שהיא חולה בסרטן שכבר היה בדרגה ארבע.
"שוחררתי למעצר בית למשך חמישה ימים, אבל זה לא נגמר, כי עד שלא מזכים אותך מכל אשמה, אתה אשם בציבור. המשטרה פעלה מתוך לחץ ציבורי ולא מתוך ראיות, ואתה נשאר עם הבושה.

"פחדתי לצאת מהבית. הרגשתי שאנשים מצביעים עליי ואומרים 'הנה זאת שהתעללה בקשישים'. פעם אפילו שמעתי אנשים שמנתחים בגללי את כל העדה הקווקזית. עד היום, כל פעם שאני שומעת סירנות או צרור של מפתחות, או שהטלפון מצלצל והמספר לא מוכר, הלב שלי מתכווץ, אני פוחדת שבאים לעצור אותי".

הכי נמוך שיש
"לא עברתי חיים קלים. מגיל 17 סבלתי מאלימות קשה, ולמרות זאת, במהלך השנים הלב שלי אף פעם לא התקשה. אם אראה אדם שלא יכול להרים את השקית, אני אבוא לעזור לו, כי זאת אני. אז להאשים אותי בדבר כזה, בעבירה כה בזויה, זה היה מעבר לכוחותי.

"אז החלו גם בעיות כלכליות. בהתחלה השעו אותי מהעבודה, ואחרי כחודשיים פיטרו אותי. במשך חצי שנה לא יכולתי לעבוד והצ'קים התחילו לחזור. המזל שלי שבעל הדירה שבה אני גרה הכיר את הסיפור שלי מקרוב, האמין לי ותמך בי. אחרי חצי שנה ביקשתי להתקבל לעבודה בבית אבות בקרית שמואל.

"סיפרתי להם הכל, ואפילו ביקשתי מהם להתקשר לאחראים עליי בבתי האבות השונים שעבדתי, כולל בנאות ים. התקבלתי לעבודה, ועד היום אני שם. כשקיבלתי את המסמך שהתיק נגדי נסגר מחוסר אשמה, שלחתי גם להם אותו. אני אסירת תודה לכל מי שהאמין בי. כשאתה נמצא הכי נמוך שיש, האנשים האלה הם נקודת האור היחידה בחייך.

"כעת קיבלתי את חיי בחזרה, זה היה מעורב בשמחה ובבכי, צעקתי לכל העולם שאני לא אשמה. היו אנשים שלא האמינו. חייתי בשביל הרגע זה, שיגידו לי: 'אלונה, את לא אשמה'".

על המיוחס לחברותיה אומרת איגולדין: "אני מגנה כל סוג של אלימות. אנשים כאלו לא צריכים לעבוד במקצוע הזה. עבודה עם קשישים זה רק למי שיש לו סבלנות שאין לה סוף. לעזור לאנשים זה סיפוק, במיוחד לנזקקים, ואם הקשיש אוהב אותך ומחייך אליך כשאתה נכנס לחדר, זאת ההרגשה הכי טובה שיש.

"אחרי ששוחררתי, הבת שלי אמרה: 'הטיטול הבא שאת מחליפה זה רק לנכד שלך'. הסכמתי איתה, הבטחתי לה שלא אחזור יותר למקצוע, אבל כאמור חזרתי. זה הייעוד שלי".