בשבועות האחרונים שקועה אושרת זמזי באימונים אינטנסיביים לקראת המכבייה הקרובה. יחלפו עוד שנתיים עד האירוע האולימפי, שיתקיים בקיץ 2021, אבל זמזי, סגנית אלופת הארץ לבוגרים בחץ וקשת, לא רוצה לבזבז אף רגע.

"בקריות קוראים לי רובין הוד". אושרת זמזי. צילום: נחום סגל

"עבר עלי עשור מטורף של חוויות קשות", היא משתפת. "זה התחיל כשהתגרשתי לפני 11 שנה, והסתיים בשנה האחרונה במחלה שלי ושל הבן שלי. אני מקווה שכל ענייני הבריאות מאחורינו, ואם היום אני הרבה יותר שלמה ומאושרת, זה הרבה בזכות החץ וקשת".

וגם הפכת לסגנית אלופת הארץ בזמן ממש קצר.
"לא האמנתי שאגיע לזה. יום לפני התחרות הארצית נפטר אדם יקר לי, איש מיוחד עם לב גדול שהיה כמו אב מאמץ עבורי ועבור כמה קשתים נוספים. היה ברור שהוא בימיו האחרונים, ויומיים לפני התחרות הוא אמר לי שאין מצב שאני מוותרת עליה.

"התחרות התקיימה ביום הלוויה שלו. הייתי באבל, נקרעתי, לא ידעתי אם ללכת ללוויה או לתחרות. כולם עודדו אותי ללכת לתחרות, כולל הילדים שלו, שאמרו: 'אבא היה רוצה שתלכי לשם ותחזרי עם מדליה'. עניין התחרות פתאום נהיה עוצמתי ומשמעותי עוד יותר, והבנתי שאין מצב לא לנצח".

זמזי (41), מורה לחינוך גופני בבתי הספר סביונים בקרית ים והצבי ישראל בקרית אתא, התנסתה כמעט בכל סוגי הספורט עד שהגיעה לחץ וקשת לפני שנתיים, לגמרי במקרה. "חבר קרוב שלי אמר שיש ספורט שהוא חולם לנסות עוד מילדות, והוא נוסע למועדון חץ וקשת בבית לחם הגלילית. הצטרפתי לנסיעה.

ממוקדת מטרה. אושרת זמזי. צילום: נחום סגל

"אני חיה סביב הספורט - לצד העבודה שלי עסקתי בריצה ואימנתי במכוני כושר, אבל על חץ וקשת לא חשבתי מעולם. הגענו למועדון בשישי אחר הצהרים, רגע לפני שהמקום נסגר, וקיבלנו הסבר מפורט והתנסות. הקשבתי מהצד כשהסבירו לחבר שלי, ואז המדריך שאל אם גם אני רוצה גם לנסות.

"נתנו לי קשת בסיסית, 'קשת עירומה' שמקבל כל יורה מתחיל, ומהרגע הראשון ידעתי שזו לא תהיה הפעם האחרונה שאני אוחזת בכלי הזה. עד שיורים פעם אחת, אי אפשר להבין מה זה עושה לנפש. ברגע שאני מגיעה אל המקום יורדת עלי שלווה, כאילו מצאתי את המקום הנכון לנשמה.

"ירי בחץ וקשת זה הדבר היחיד שגורם לי באמת להתרכז, מאפשר לי לנשום עמוק וממקד אותי. להיות קשת זה אופי, ואני מתכוונת לחברות שיש בין האנשים, ליחס ולעזרה ההדדית. המועדון של חץ וקשת נווה הגר בבית לחם הגלילית מתבסס על קשתים שהם חברי מועדון ומתאמנים באופן קבוע, רובם ברמה התחרותית, ושם נמצאים עכשיו גם חיי החברה שלי ושעות הפנאי. סוג של בית שני".

מתי התחלת להתחרות?
"יריתי פעמים ספורות בקשת עירומה, ואז קיבלתי קשת ריקרב אולימפית, שהיא ענקית ומורכבת יותר, ובהדרגה איבזרנו אותה אותה במגן ידיים, מגן כתף, כוונות ומייצבים. בתקופה הראשונה יריתי בשביל הכיף. התחלתי להגיע למועדון שלוש או ארבע פעמים בשבוע, ובחופש הגדול מדי יום.

"הפכתי לחברת מועדון ויכולתי להתאמן שבעה ימים בשבוע עם המאמנים במקום. הצטרפתי לאיגוד הקשתים והתחריתי בכמה תחרויות מועדון קטנות. עד היום קיבלתי שמונה מדליות וגביע אחד".

גידול ברגל
ואז התגלה גידול ברגלה, שאילץ אותה להפסיק להתאמן. "עברתי ניתוח להסרת הגידול, ולפי האונקולוג שלי הכול בסדר. לקח זמן לחזור לפעילות מלאה, חצי שנה לא יריתי בכלל וזה מאוד חסר לי. חזרתי להתאמן בסביבות מרץ בשנה שעברה, אחרי שהשתחררתי מהקביים. בפברואר האחרון השתתפתי באליפות הארץ של החורף".

יש נציגות נשית משמעותית בחץ וקשת?
"ממש לא. אני מתחרה בעיקר נגד גברים, שכולם קשתים מקצועיים, ואני רק בתחילת דרכי. בתחרות הליגה בווינגייט נחשפתי בפעם הראשונה לתחרות גדולה ויריתי מול נשים. לירות עם גברים זו אווירה אחרת, נוחה יותר, כי הם מתייחסים אליך אחרת.

"מול נשים פתאום הרגשתי ממש את התחרות, ואת המתח המזנק לקראתה. מיד אחרי וינגייט התחלתי להתאמן לאליפות הארץ. הלוואי שהייתי יכולה להשתתף באולימפיאדה בטוקיו בעוד שנה, אבל לא אספיק להיות מוכנה. אני גם לא יודעת מה אוכל לעשות במכבייה מול האוקראיניות התותחיות, אבל אני מתכוונת לעבוד קשה ולעשות כל מה שביכולתי כדי לייצג יפה את ישראל".

לא מתסכל לעסוק בספורט שאינו פופולרי בישראל?
"הוא אכן לא חזק, אבל עכשיו מתחיל לתפוס תאוצה. הלוואי שהייתי מגלה אותו בגיל צעיר יותר. אגב, אין הגבלת גיל בחץ וקשת. קשתים בני 60 יכולים להשתתף באולימפיאדה, המאמנים במועדון הם בני 70, והם נפלאים".

ספורט בלי גיל
זמזי גדלה בקרית ים ומתגוררת היום במוצקין. "אני גרושה פלוס שניים, אופל בת 14 ועילאי בן 11. אני אמא במשרה מלאה, אף פעם לא שלחתי אותם לצהרונים או קייטנות, כי האמנתי שאם יש דמות הורית אחת, היא צריכה להיות יציבה ופנויה כולה עבורם.

"אף פעם לא היה לי זמן בשבילי, אני חושבת על כולם מלבד על עצמי, ורק לאחרונה מצאתי בחץ וקשת משהו שהוא רק שלי, שעושה לי טוב. פתאום אני מרגישה קצת אגואיסטית כשאני אומרת לילדים שהיום אני באימון. הם מעודדים אותי וגם באים איתי מדי פעם לאימונים ולתחרויות".

ומה אומרים התלמידים שלך?
"הם עפים על זה, וגם המורים וההורים. לפני כמה חודשים הבאתי התנסות בהפעלת חץ וקשת לבית הספר בקרית אתא, ועכשיו הבאתי גם לסביונים. אני מתכוונת לנסות להכניס את זה כחוג העשרה לבתי הספר, אני מאמינה שזה יכול לעזור בקטע של הריכוז, בעידן שבו לכל הילדים יש הפרעות קשב וכולם צמודים למסכים.

"כולם רצים אחרי כדורגל וכדורסל, וחץ וקשת הוא ספורט אחר, מאוד יפה ומרגיע ואנשים נהנים רק להסתכל על זה. זה מה שאעשה גם בפנסיה, ביום שאפסיק להיות קשתית אתחיל ללמד. בקריות כבר קוראים לי 'רובין הוד'. החלום שלי הוא שבקרוב עשרות ילדים בקריות ישחקו בחץ וקשת, שיהיו חוגים פופולריים כמו כדורגל, ושתהיה ליגה".