צילום: דו"צ

התצפיתניות בחמ"ל המרחבי הביטו במסכים וראו את הדוקר באזור צפון השומרון נמלט מהזירה, לאחר שפגע במספר אנשים.

זה היה עוד אירוע של דקירה בשטחים, אבל הפעם החשוד היה על הכוונת. הכוחות בשטח לא ידעו מה מיקומו, אבל המפקדת של התצפיתניות, סג"מ רויטל בריימן (20) מקרית ביאליק, כיוונה את הכוחות בשטח בעזרת דיווח צמוד. ימינה, שמאלה, הכוונה עיוורת, עד לסגירת המעגל, עד ללכידת המחבל.

הסיפור כאן אינו התיפקוד המוצלח של התצפיתניות, אלא העובדה שעל צוות התצפיתניות מפקדת בריימן, חיילת שעל פי נתוניה האישיים, הקב"א (קבוצת איכות), אינה ראויה לפקד על חיילים ובטח שלא להיות קצינה.

סיפורה של סג"מ בריימן הוא סיפור של נחישות וכוח רצון. היא לא נתנה לנתונים הקשים להפריע לה, ובמלחמה עיקשת הצליחה לשכנע את המערכת, בניגוד לכל נוהל והיגיון צבאי, שהיא ראויה לפקד, ראויה להיות קצינה. את קורס הקצינים היא סיימה בהצטיינות, וכיום היא מפקדת על 60 תצפיתניות באחת התקופות העמוסות ביותר מבחינת העבודה.

כאשר עמדה בריימן להתגייס לצה"ל, היא גילתה למרבה התדהמה כי הנתונים האישיים שלה אינם מאפשרים לה לשרת ביחידות שבהן רצתה. יתרה מכך, על פי הנתונים היא לעולם גם לא תוכל לפקד על חיילים או לצאת לקורס קצינות.

למרות שסיימה את בית הספר התיכון אורט ביאליק בהצלחה רבה, את מבדקי הקב"א שקבעו למעשה את כל מסלולה הצבאי עברה בתקופה הקשה ביותר בחייה, כאשר אמה חלתה בסרטן. הציון היה נמוך, ובצבא הנתון הזה הוא הקובע, ולא ניתן לשנותו. אבל בריימן לא הסכימה בשום פנים ואופן לקבל את רוע הגזירה, נלחמה וגם ניצחה.

הצו הראשון
סג"מ בריימן היא בת לאיש קבע לשעבר בשייטת 13. יש לה עוד אחות, בת 24. היא למדה בבית הספר היסודי ביאליק, בחטיבת הביניים דפנה ובתיכון אורט ביאליק. תלמידה טובה, מצטיינת. "נושא הצבא תמיד היה חשוב לי. זה בא מהבית, זה הושרש. אבא היה הרי איש קבע בשייטת. תמיד ראיתי את עצמי לוחמת. כשאחותי הגדולה התגייסה היו לה בעיות רפואיות, והיא עשתה שירות לאומי. זה עוד יותר חידד לי את הנושא של חשיבות הגיוס.

אבל אז, כשהייתי בת 15, התגלה אצל אמא שלי, לנה, סרטן שד מאוד אלים, ברמת הסיכון כמעט הכי גבוהה, והיה חשש ממשי לחייה. היא עברה טיפולים כימותרפיים קשים, ואז הגיע הצו הראשון, כשהייתי בת 16. באותה תקופה עלתה אצלי השאלה אם אני הולכת להתגייס בכלל. היה צריך לסייע לאמא בבית, וחשבתי שאולי אפנה לשירות לאומי, כדי שבכל זאת אהיה בערבים בבית.

"עברתי קורס ליצנות רפואית ועבדתי ברמב"ם, וגם עזרתי בפרנסת המשפחה. המצב היה מאוד קשה בבית, מכל הבחינות. אמא עברה את הטיפולים ברמב"ם, ואני הייתי שם ליצנית רפואית עם הילדים החולים. למרות שרציתי להתגייס מגיל צעיר, היתה באמת דילמה גדולה - מה אני אמורה לעשות במצב שנוצר? אמא הפסיקה לעבוד, ואת הקורס מימנה העירייה".

ואז הגיע הצו הראשון. בריימן עברה את המיונים לקראת הגיוס כאשר העומס בבית האפיל על הכל. הקב"א שלה והציונים היו בינוניים מינוס. "כשהגעתי לצו הראשון, לא ידענו מה לעשות. זה היה יום לפני ניתוח של אמא. הייתי ממש לא מרוכזת, והתוצאות היו בהתאם. לפי הנתונים, אני מתאימה רק לתפקידים לא משמעותיים. עשיתי בגרות אחר כך ומאוד הצלחתי. יש לי ציונים גבוהים. אבל לפי הצבא, אני לא מתאימה לתפקידי פיקוד. אני רציתי יותר ממה שהם קבעו לי".

המשפחה לחצה
בהמשך מצבה של האם התייצב, ורויטל החליטה להתגייס. במשפחה היו הדעות חלוקות, אבל היא עמדה על דעתה והתגייסה למרות שיכולה היתה שלא לעשות זאת. הבעיה היתה הסיווג הנמוך במבחני הקב"א. מבין כל האופציות, שלא היו רבות ולא כללו תפקידים שבהם חפצה, היא התגייסה ליחידת התצפיתניות.

"מצד אחד, במשפחה לחצו שלא אתגייס, שלא אשרת רחוק. אמרו שיתקשו להסתדר בלעדי. מצד שני, המצב אז השתפר, גם כלכלית וגם בריאותית. גם האווירה בכלל השתנתה לטובה. אמא אמרה שאסור לי לעצור את החיים, ודחפה שאעשה את כל מבחני הבגרות. היא אמרה שאלך עד הסוף כדי לממש את עצמי, ולי היה ברור שאלך עד הסוף למרות הנתונים.

"באותה תקופה לא ממש ידענו מהו תפקיד התצפיתניות. זה היה לפני 'צוק איתן', לפני שחשפו את המקצוע הזה. כשהגעתי ליחידה, הבנתי שלמרות הרצון שלי להיות קרבית, התפקיד הזה לא פחות חשוב. למעשה, אתה מכוון את הלוחמים. זה תפקיד מאוד משמעותי, ובלעדינו הרבה משימות לא היו מצליחות.

"שירתתי אז בגזרת ג'נין וחוויתי אירועים לא מעטים. אז גם ראיתי את תיפקוד הקצינה בחמ"ל ואמרתי לעצמי, אין מצב שאני לא מגיעה לקצונה. פשוט, אין מצב כזה. אני לא אתן לנתונים להשפיע על הקריירה שלי. כולם אמרו שאין מצב, שעם קב"א כמו שלי, בחיים